לילה

שכבתי במיטה והבטתי למעלה. הקיר קצת מתקלף, יש איזו רטיבות. טוב, לא נגור כאן לנצח. הבטתי לתקרה. לתוך התקרה. זה הזכיר לי תרגיל כזה שאבא לימד אותי לעשות כשהייתי ילד ולא הצלחתי להרדם. הוא היה מוריד ממני את השמיכה ואומר לי לדמיין שאני נמצא בחוץ ושהשמיים מלאים כוכבים. הייתי שוכב ומביט בתקרה כל כך חזק עד שהיא הייתה קורסת. העיניים שלי נלחמו בה, אבל היא לא נלחמה חזרה. היא הייתה פשוט מה שהיא: תקרה, אדישה לכל המצב. אבל אדישה ככל שהייתה ועם כל הפציפיזם שלה, היא לא יכלה להפסיק להיות תקרה. אפילו במחיר השינה שלי. בגלל זה הייתי חייב להילחם. דחפתי עם העיניים, דחפתי ודחפתי, ובסוף, רגע לפני שהייתי מוכן לוותר, חוללתי את הנס הראשון שלי; גרמתי לתקרה להפסיק להיות תקרה. היא נבקעה ועיני נפתחו אל השמיים. הכוכבים היו בכל מקום. שכבתי בלי לזוז ודמיינתי שאני נמצא אי שם למעלה, מביט על הקליפה הזאת של עצמי. בחנתי את הגוף שלי, קודם כשלם ואז כעשרות חלקים. הרגשתי את עיניי נחות על כל חלק בגופי, מלטפות במבטן את כפות רגלי, את שיפולי בטני, את החזה ואת פני. הבטתי בכל חלק עד שהוא איבד את משמעותו, הפך לזר ומנותק. ואז האוזן הזאת, היא כבר סתם אוזן, היא האוזן של כל אחד. לא שלי. לא שלי. וכששכבתי ככה, התנתקתי לחלוטין. התנקתי לחלוטין. מהכאב, מהצער, מהבעיות, מהשמחות, מהחלומות. ונרדמתי.
ניסיתי זאת שוב. פעם אחר פעם השלכתי את מבטי לעבר התקרה. אולי התקרה נעשתה חזקה יותר. אולי עיני נחלשו.

אני לא נרדם. פעם לא הצלחתי להתעורר בבוקר. עכשיו אני לא מצליח להירדם. כשלא נרדמים, כל דקה נמתחת עד נצח. ניסיתי להקשיב לקולות מבפנים, לקולות מבחוץ. הכל ישן מסביבי. 'מה עוד יש לעשות בשעה הזאת?', רטן קולי הפנימי, שסרב ליפול לתכתיבי המוסכמות ולעשות את המוטל עליו. נזכרתי ביום העבודה שעבר עלי. תוכניות לסוף השבוע, התחייבויות משפחתיות. העברתי בראש את רשימת הסידורים למחר. הבנקים, ביטוח לאומי, סלקום. חשבתי עליו. שלחתי יד מגששת לאורך המיטה. היא השתטחה על המזרן הקר. כל כך קרץ לי הקור הזה, בחום הבלתי נסבל של אוגוסט, בחום של הצד שלי. לא העזתי לעבור. איפה הוא עכשיו? מתי אתה חוזר? הקור מחכה לך. לא תסבול מהחום שפורץ ממני בגלים איומים.

החום הזה. שמתי לב שהוא לא רק חיצוני. החום הזה בא ממני. פתאום כששמתי לב לזה הבחנתי כמה חם לי באמת. קירבתי את כף היד לבית החזה והרגשתי את גלי החום. הוא היה בכל מקום, מציף אותי מבפנים ומאיים להטביע אותי. כל כך הרבה חום אצור שאין לו ברירה אלא לזלוג החוצה, לאט אבל בטוח. אני חייב לשחרר אותו, אני חייב לנקז את האנרגיה הזאת. זה הרגיש כמו החלטה של חיים או מוות. אני מוציא את החום ממני או שהוא שורף את כולי. דמיינתי אותו כמו שד שגדל מרגע לרגע, יודע בדיוק כמוני שיש מקום רק לאחד מאיתנו.
קמתי מהמיטה, התלבשתי ונעלתי נעלי ספורט. בחושך מוחלט ובשקט פסעתי לאורך הדירה הריקה, נזהר לא להעיר את הלילה עצמו. סובבתי את המפתח והדלת נפתחה בנקישה. ויצאתי לרחוב. הלכתי. השעה הייתה קצת אחרי שתיים. מהר מאוד ההליכה הפכה לריצה. לא מהירה. איטית כזאת, שכל צעד מורגש בה בברור. לא ידעתי לאן אני הולך. מעולם לא העזתי לצאת מהביטחון של החלל המבודד, המרתף בו נמצא ההליכון שלי, אבל ידעתי שאני הולך לרוץ טוב מאי פעם. כשנכנסתי לשביל שעובר בתוך השדות הרגשתי את החושך עוטף אותי, מגן עלי. אז נתתי לחום לצאת. התחושה הייתה מהממת, כמו תוכי שכל החיים שלו עף בתוך דירה ופתאום מגלה את החלון. נזכרתי ברגעים על ההליכון, רץ במקום וקשור בכפייתיות למספרים המתחלפים על הצג. כמה זמן עוד נשאר. כמה זמן כבר עבר. כל מושג לגבי לאן הגעתי ניתן רק מחלון הקילומטרים על הצג. אבל לאן באמת הגעתי. השדות הפכו לרחוב, עברתי על פני בית ספר והגעתי לכיכר, כבר לא הייתי ליד הבית. גם עכשיו ידעתי, נשארתי במקום. רצתי עוד ועוד. מתנשם ומתנשף, עד שהתרוקנתי. עד שכל החום יצא ונשאר רק חום של הבחוץ, של השרירים, של הרחוב.

לא יכולתי לנשום. כשעצרתי התחושה הייתה שאני עומד להתעלף. עומד להתחלף. אז המשכתי ללכת. הלכתי לאט, מנסה להכניס כמה שיותר אוויר בכל נשימה, אך לא מסוגל ליותר משטחיות מהוססת. איבדתי כל תפיסה. המחשבות עפו באוויר מסביבי, אך לא העזו להיכנס. הדבר היחיד שהיה בי הוא הנשימה הבאה. הייתי נשימה אחר נשימה. שאיפה ונשיפה. הייתי לאדם נושם.
בהדרגה הנשימה חזרה לסדרה, ואיתה חזרו המחשבות. ראשי הפך פרוץ שוב. כשהבטתי סביב גיליתי שיש לי עוד כברת דרך עד הבית. עשיתי קצת מתיחות והלכתי. לאט, בטוח לחלוטין בתוך בועה. מכונית עצרה לידי. לא מכונית, ניידת. הדלת נפתחה ומתוכה יצא שוטר במדים.

"מה קורה ילד?", קרא לעברי, "למה אתה מסתובב באמצע הלילה?".

אמרתי לו שיצאתי לרוץ.

"באמצע הלילה?"

"לא הצלחתי להירדם"

הוא חייך ושאל, "אז למה אתה לא רץ?".

"הריצה נגמרה", פלטתי בלי חשק. רציתי מאוד לחזור ללכת.
הוא שתק רגע ארוך ומדד אותי במבטו, כאילו הוא מנסה להצליב בזכרונו בין פני לבין מודעות המבוקשים.

"אני לא מניח שיש לך תעודה מזהה עליך?"

"תגיד לי, אתה לוקח תעודה מזהה כשאתה יוצא לרוץ?", סקרתי במבטי את המדים שהיו טיפה יותר מדי לחוצים על גופו הכרסתני, "לא משנה".

"יש לך חוש הומור. אולי צריך לקחת אותך לתחנה ולראות כמה הוא עמיד".

שאלתי אותו אם יש מקום בניידת לשנינו. אמנם היה לי חוש הומור, אבל הסבלנות התחילה לאזול.

כשהוא הכניס אותי למכונית משטרה, הבנתי פתאום בדיוק מה הוא. כלב גדול ורעב שחיפש מישהו לשחק איתו כדי להעביר את השעמום. איזה מזל שהייתי באזור.

הבטתי על הדרך המתחלפת במהירות דרך חלון הניידת. אף פעם לא ישבתי במכונית משטרה. לאכזבתי גיליתי שמבפנים, לפחות הניידת הזאת נראית בדיוק כמו רכב רגיל. רכב רגיל בתחפושת. הנסיעה עברה בשתיקה. לא התכוונתי לסבך את עצמי יותר. בתוך כל הרעש מהקשר נכנסה קריאה. השוטר הגיב, החליף דברים בקודים שלא הבנתי ואז הביט במראה ואמר לי: "הדרך תיקח קצת יותר זמן מהמתוכנן. אנחנו נוסעים לראש העין". השוטר הדליק את הסירנות והתחיל ליסוע מהר, פתאום הניידת הרגישה כניידת, והדבר היחיד בתחפושת היה אני.

כעבור עשרים דקות הניידת עצרה בחריקת בלמים במרחק מה מחנות מכולת. השוטר יצא מהאוטו, מתעלם מקיומי. החלטתי לצאת גם. ציפיתי מהדלת להיות נעולה, אך היא נפתחה בקלות. השוטר נעצר בכניסה למכולת והחליף מילים עם שוטר נוסף שהיה שם. היו לא מעט אנשים מסביב.
"אדוני השוטר, אכפת לך אם אני אסתלק?", צעקתי לעברו. הוא קלט אותי בזווית העין ונופף מן ניפוף לא מחייב. אז הסתלקתי. מבט בשעון גילה לי ששלוש וחצי. לאחר שהתקדמתי קצת נחתה עלי ההבנה שאין לי מושג לאן אני הולך, שהשעה מאוחרת, אני בראש העין ואין לי ארנק. נזכרתי גם שלא שתיתי כלום אחרי הריצה וזה התחיל להיות עניין חשוב, חשוב הרבה יותר מכל השאר. רציתי לשתות מאוד. חשבתי לחזור למכולת איפה שהשוטר היה, אבל החלטתי לוותר. ראיתי מכונית מותנעת חונה עם האורות כבויים. זה בטח לא היה הרעיון הכי טוב, אבל החלטתי לגשת בכל מקרה.

זאת הייתה מכונית וולבו ישנה וגדולה, בצבע כחול. היא חנתה במגרש נטוש, מתחת לפנס, מחוץ לקווים המוגדרים. אלומת האור של הפנס האירה את צידו האחורי של הרכב, כמו נועדה לטשטש את חלקו הקדמי. שמעתי מוזיקה, שיר כזה קיטשי ורומנטי מתחילת המאה. כשהתקרבתי למכונית ראיתי שתי דמויות, קרובות מאוד אחת לשנייה. לרגע חשבתי שזה שני גברים. התחרטתי מייד שלא באתי מהצד השני. לא הייתי במצב רוח להפתיע אף אחד. עצרתי לרגע. ניסיתי לזהות בדיוק מה קורה שם. לקחתי עוד צעד, ועוד אחד, נכנסתי לאור. לא, לא שני גברים. גבר ואשה התנשקו בלהט במכונית. הוא תפס לה את הצוואר וידיה הופנו כלפי מטה, מגששות אחר משהו. המראה היפנט אותי. לא ראיתי יותר מצלליות, אבל היה בזה משהו כל כך ראשוני, כל כך אינטמי, שפתאום את הפחד והחשש החליפה מבוכה. אפילו הצמא נעלם לרגע. רציתי להפסיק את זה. זה היה או להתקדם עכשיו או להסתובב אחורה ולא לשוב. החלטתי להתקדם – לא בגלל שזו האופציה היותר טובה – זה פשוט היה יותר קרוב. נעמדתי ממש ליד המכונית, נקשתי על החלון ומייד לקחתי שני צעדים אחורה, כדי שיוכלו לראות אותי. הם הפסיקו מייד, שניהם. נראה שהגבר לא שם לב וניסה לחזור לנשק אותה. האשה הדפה אותו בידיה, והתחילה לצעוק משהו. היא פתחה את הדלת.
"אמרתי בלי חברים ובלי עניינים"

"על מה את מדברת? איזה עניינים?" ענה לה.

"אז מי זה?" צעקה והצביעה עלי.

נראה כאילו לראשונה הבחין בי.

"אין לי מושג מי זה. מותק, תפסיקי לצעוק, די".

"לא. נמאס לי" אמרה ויצאה מהאוטו.

"אני באמת לא מכיר אותו", ניסיתי להסביר, "אני פשוט צריך"

"תחסוך ממני" היא אמרה והתחילה ללכת במהירות. "זאבי, אל תתקשר אלי".

השתרר שקט. לא היה שום קול חוץ מנקישות העקבים של הבחורה. שנינו הבטנו עליה מתרחקת עד שנעלמה אחרי אחד מפנסי הרחוב. הבטנו אחד על השני.

לא ראיתי טעם לומר יותר מדי. לחשתי סליחה והתחלתי ללכת לכיוון ההפוך מזה של הבחורה.

"היי, חכה", הוא קרא לעברי. "כבר הרסת לי את הערב, אולי לפחות תגיד לי למה?".

זאבי, כמו שהנחתי שקוראים לו, יצא מהמכונית ונעמד מולי. הוא לבש ג'ינס, חולצה מכופתרת משובצת הדוקה, פתוחה בשני הכפתורים העליונים, שיער גלי ארוך קצת מעבר למקובל ועליו מעין כובע בד מונח ברישול.

"אני באמת מצטער. הלכתי לאיבוד ורציתי קצת הכוונה", אמרתי. חיכיתי רגע, אבל הוא בעיקר הקשיב. "אין יותר מדי אנשים שמסתובבים פה בשעות האלה", המשכתי.

"הלכת לאיבוד. אתה לא מהאזור?".

"לא ממש".

"מאיפה אתה כן?"

"מכפר סבא".

"אתה רוצה להגיד לי שהגעת מכפר סבא לפה בשלוש וחצי לפנות בוקר?"

"יצאתי לטיול"

"זה כנראה היה חתיכת טיול", אמר זאבי, הוריד את הכובע והסיט את השיער שלו אחורה, "אמצע הלילה, אתה לבוש בבגדי ריצה, לא נראה שיש לך כסף או טלפון".

"ונראה שאתה מתנשף מאוד", הוסיף לאחר רגע.

"בוא נגיד שזה סיפור ארוך".

עמדנו שנינו בשתיקה. מביטים אחד על השני.

"טוב, שוב סליחה. באמת כדאי שאני אתחיל לזוז".

התחלתי ללכת, הפעם הוא לא עצר אותי. יצאתי מהרחוב והתחלתי לטפס בכיוון שנראה לי הגיוני. החלטתי לנסות לחזור לחנות מכולת עוד פעם, אולי יהיה שם טלפון. מכונית נסעה בכביש ונעצרה לידי.

"לא אמרת לי איך קוראים לך", קרא זאבי.

"יואב".

"כנס, אני אקח אותך הביתה".

בתוך האוטו היה קריר. מוזיקה נעימה התנגנה ברדיו. הוא שאל איך באמת הגעתי לכאן וסיפרתי לו הכל. ראיתי בקבוק מים על הרצפה.

"אפשר?" שאלתי.

"אפשר".

לקחתי לגימה גדולה. הטעם המר והשורף הכה בי מייד. ירקתי את מה שיכולתי החוצה.

"אוי, סליחה", הוא אמר, מתקשה להסתיר את הצחוק, "לגמרי שכחתי".

החלטתי לא לנסות את מזלי עם בקבוקים אחרים באוטו, ולהישאר צמא עוד קצת.

"אז מה, זה רציני בינך ובין הבחורה?”

"זאתי, מה פתאום. סתם זיון לערב ירח מלא".

"מה, ירח מלא היום?".

הבטתי החוצה, מנסה ללכוד את הירח מבלי הצלחה. "לא שמתי לב".

זאבי נסע מהר, וכשהכביש הפך למוכר שוב, הרגשתי שאין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר בתוך המכונית הזאת, ברגע הזה. חייכתי אליו דרך המראה, והוא חייך אלי חזרה. לקחתי עוד לגימה ארוכה מהבקבוק.

הרכב עצר ליד הבית. לא ידעתי בדיוק איך להיפרד. אמרתי תודה והבטתי בו. הוא חייך והניח את ידו על ידי. המבטים שלנו נשארו קפואים לרגע ארוך, לפני שהוא נתן ליד להחליק לכיוון הירך. היה לי חם.

נכנסתי הביתה. במבט ראשון, נראה שכלום לא השתנה. למעשה נראה כי הזמן בכלל לא עבר. הקירות היו שקטים ורכים, כמו היו כלואים בבועת זמן. הרגשתי שרק לפני רגע יצאתי, למשהו קצר, להוציא את הזבל. נמנעתי מלפתוח אור ונתתי לעיני להתרגל לאפלה. גיששתי את דרכי למקלחת ופסעתי לתוך זרם המים הקרים. הם ציננו את גופי באלימות. שיהיה, ממילא זו השפה היחידה שהוא יכול להבין עכשיו. נשארתי עד שרעדתי מקור. הסתובבתי בבית, נותן לטיפות לנשור מגופי הצונן, לפגוע ברצפה בקול דקיק. רגלי מצאו את חדר השינה ונתתי לעצמי ליפול. התפרשתי לכל הכיוונים, פוגש בגופי את המצעים הקרים. המיטה הייתה שלי, מקצה לקצה. עצמתי את עיניי ודמיינתי ערימות של כוכבים נופלים מסביב.

מודעות פרסומת

אגרופנות

התאגרפות, ספורט של מלחמת אגרופים

 

נולדתי באותו היום בו נולד האלק הוגן. כמובן שלא באותה השנה, אבל באותו היום. זה אמנם על פניו לא אומר הרבה, אבל בפשטות זה אומר שכאשר אני חוגג יום הולדת, האלק הוגן חוגג יום הולדת. בטח לא באותן שעות, הוא בכל זאת נמצא כל הדרך באמריקה, עם כל כמות השעות קדימה או אחורה שאני אף פעם לא מצליח לזכור. אבל אם היה לנו חבר משותף אז כשהיה מגיע חודש אוגוסט הוא היה צריך להתלבט לאיזה מסיבת יום הולדת ילך. לא הייתי מאשים אותו, גם אני הייתי מעדיף ללכת למסיבה של האלק הוגן מאשר לשלי.

בתקופה שפיתחתי עניין בהאלק הוגן ה- WWF היה סיפור גדול. כולם התעניינו בקרבות ולכל אחד היה את זה שהוא אהב ביותר. היו קלפי משחק, תחפושות וכל זה. ככה גם גיליתי, דרך קלף משחק שכזה, את יום הולדתו. גם ככה הוא היה אחד האהובים עלי, אבל ברגע שגיליתי את זה, הוא מייד הפך לאהוב עלי ביותר. שני אנשים לא נולדים באותו היום בטעות. אם זו טעות, כל דבר אחר בחיים עשוי להיות גם טעות. צירופי מקרים חייבים להיות בעלי משמעות, אחרת לשום דבר אחר אין. באותם ימים העברנו אחרי צהריים רבים בלשחזר את הקרבות שראינו בטלוויזיה. היה תרגיל אחד שלו שאהבתי במיוחד. תהרגו אותי, אבל בשום אופן לא הייתי יכול להיזכר היום איזה, אבל באותה תקופה התאמנתי עליו שוב ושוב, עד שיכולתי לבצע אותו בטבעיות כמו לשרוך את הנעליים. לא הייתי חזק במיוחד, או גבוה במיוחד. כמעט לכל אחד בגילי היה יתרון עלי. אבל את התרגיל הזה ידעתי לעשות טוב יותר מכולם. אני והאלק הוגן. הייתי מבצע אותו בכל הזדמנות. כשהיינו מתאספים על הדשא, ניצלתי את הדקות הראשונות לביצוע תרגילים מרשימים פחות, שביצעתי באופן מרשים פחות עוד יותר. יחד עם קומתי הצנועה, היריב שלי מייד התמלא בביטחון והפסיק לשים לב לפרטים. ואז, ברגע הנכון, ביצעתי את התרגיל הזה ותוך רגע הוא מצא את עצמו על הקרקע. כולם נפלו. הגדולים, הקטנים, הרזים והשמנים. כל מי שהיה בצד השני של התרגיל הזה ביצע את תפקידו באופן מושלם והשתטח על האדמה. כמובן שהכל היה משחק. אפילו אז ידענו שכל מה שקורה בקרבות הוא מומצא לחלוטין, כמו ריקוד. רק שאז לא קראנו לזה ריקוד. רצינו להרגיש גברים. כולנו רצינו שהתרגילים יצליחו, גם אלה שעשו עלינו. היה עונג גדול יותר בביצוע תרגיל מוצלח, לא משנה אם אתה זה שנופל או זה שמפיל. אבל כמו בכל משחק, מגיע הרגע בו משהו רציני קורה. המשחק מפסיק להיות משחק והכיף מתרוקן ממנו כמו אוויר מבלון. זה קרה לי ביום שבת אחד, בגינה של סבתא שלי. היינו כל בני הדודים על הדשא, משחקים במשחק האהוב עלינו באותה תקופה. התמודדתי נגד בן דוד שגדול ממני בשנה. הקרב התנהל בדיוק כמו שהיה צריך להתנהל. הוא עשה כמה תרגילים. אני עשיתי כמה תרגילים. וכשהגיע הרגע הנכון נכנסתי עם התרגיל המפורסם שלי. בן דוד שלי נפל, איך אומרים, לא טוב. הגוף שלו חבט בדשא בעוצמה וכולנו שמענו משהו זז לו בתוך היד. מאוחר יותר, בבית החולים, התברר שהיד שלו נשברה. ההורים שלי נבהלו מאוד, וגם ההורים שלו, ויותר לא הרשו לי לעשות את התרגיל או לשחק בכלל במשחקים מסוכנים כאלה. אני ידעתי שזו לא הייתה רק אשמתי, ואני בטוח שגם הוא ידע. כשמשחקים יש סיכונים מסויימים שאי אפשר להתחמק מהם לאורך זמן. אבל ככה ההורים החליטו וככה היה. כשישבתי בחדר שלי, חשבתי שהאלק הוגן בטח היה גאה בי מאוד אם היה שומע את כל הסיפור. ידעתי שאם רק הוא ישמע, הוא מייד יבין. הרי גם בזירה שלהם קורות לפעמים תאונות קטנות. בסופו של דבר אף אחד לא נפגע והכל חוזר לקדמותו. החלטתי לכתוב לו מכתב. הוא יקרא אותו ויכתוב להורים שלי. הוא יגיד להם שהכל בסדר ושזו לא אשמתי, ושבתרגילים כאלה צריכים להיזהר בשני הצדדים, כי זה יותר כמו תרגיל אקרובטיקה בזוגות מאשר משהו חד צדדי (האלק הוגן לא יכתוב ריקוד בשום אופן). ובכלל, כמה הוא ישמח לגלות שיש מישהו בישראל שנולד באותו יום כמוהו, ואוהב אותו ככה. בטח נהיה חברים טובים בסוף, ואולי הוא אפילו יזמין אותי להתארח אצלו באמריקה, או יקדיש לי את אחד הנצחונות. ללא היסוס התיישבתי לכתוב את המכתב. סיפרתי לו את כל מה שחשוב לדעת על המקרה, והוספתי עוד פרטים על החיים שלי, שיוכל להתרשם. ידעתי שהוא מקבל הרבה מכתבים, ואולי הוא יפספס את זה שנולדנו באותו היום, לכן היה חשוב שיהיו שם עוד דברים שיתפסו את תשומת ליבו. שמתי במעטפה ונתתי לאמא לשלוח. ידעתי שבטח ייקח זמן עד שהוא יענה לי, ולכן לא ממש ישבתי וחיכיתי בנשימה עצורה. עצם כתיבת המכתב כבר שיפרה את הרגשתי. ידעתי שבאופן כלשהו, יצרתי איתו קשר. לאחר כמה ימים העונש הוסר ונתנו לי להיפגש עם חברים שוב, ואפילו לעשות תרגילים של WWF כל עוד אני זהיר (אבל לא מול בן דוד שלי). וכמו כל הדבר, עם הזמן שיחקנו בזה פחות ופחות. תחומי עניין אחרים נכנסו לראש והאלק הוגן ריחף לו מחוץ לשולי התודעה שלי.

אחרי שנים מצאתי את המכתב. מקופל בתוך המעטפה המקורית, עם בול של ארץ ישראל מודבק עליו. על חזיתו התנוסס באנגלית: To Mr. Hulk Hogan, שהעתקתי מאחד הקלפים. מצאתי אותו בתחתית קופסה של דברים ישנים שאמא שלי שמרה. היא בטח לא הצליחה לברר איפה הוא גר, או מה השם האמיתי שלו בכלל. לרגע לא עלה על דעתי ש’האלק’ אינו שם אמיתי. פתחתי את המכתב וקראתי אותו. אמנם היו לא מעט שגיאות כתיב, אבל אין ספק שהיה זה מכתב מרשים. למעשה, נעשיתי בטוח שאם הוא אכן היה נשלח, וכתוב באנגלית, האלק הוגן (שעדיין אני לא יודע מה שמו האמיתי) היה עונה חזרה. אין ספק שהוא היה מזמין אותי לאמריקה תיכף ומייד. אין ספק.

מתויג ,

קפוא

מהמקום בו עמד המים נראו קפואים. לא סתם קרים, ממש קפואים, כאילו אפשר ללכת עליהם. זה היה מאוד נחמד, חוץ מהעובדה שהיה אמצע אוגוסט במדינת ישראל, מקום בו אפילו בפברואר שום אגם לא קופא. איזו אשליה משחקת לי הפעם בתפיסה הוויזואלית? תהה לעצמו. הוא הכיר היטב את הדרכים בהן המוח יכול לתעתע. הראייה, אולי החוש החשוב ביותר, מתגלה כמשהו נוסף שאי אפשר לסמוך עליו. אך כעת על הצוק, מביט באגם, יונתן תהה מה עליו לעשות. הוא יכול להמשיך לנסוע. לעזאזל, הוא צריך להמשיך לנסוע. יש לו עבודה, יש לו תוכניות. יש לו חיים של מבוגרים לחיות. עוד מבט אחד לכיוון האגם. קפוא. הוא חשב לנסות לזרוק אבן, אך המרחק ביניהם היה רב מידי. מלבד זאת, לא באמת רצה לגלות בדרך הזו. ברמה מסוימת, כנראה העדיף לשמור את המחשבה הזו במקומה כל עוד היה יכול להרשות זאת לעצמו. הוא הוציא את הנייד מהכיס ולאחר התלבטות רגעית התקשר לארז.
"מה עניינים?”.
"תודה”, אמר יונתן ביובש.
ארז פרץ בצחוק. הוא אהב כשיונתן ענה לו ככה.
"תגיד לי איפה אתה? עדיין בצפון?”.
"כבר בדרך חזרה”, אמר יונתן, "אבל חל עיכוב קל".
"אוקי. אבל אנחנו עדיין נפגשים לצהריים, נכון? הזמנתי לנו מקומות ב'שה אנרי'".
יונתן חייך.
"עוד פעם ל'בית הקבב'? לא נמאס לך כבר?".
"לעולם לא", אמר.
"אז אתה מגיע, כן?".
"אני מצטער ארז, לא נראה לי שייצא היום, העיכוב הזה עלול למלא חלק נכבד משעות הצהריים שלי".
"אוף איתך. טוב, אז אולי בערב".
"אולי".
"אפשר לשאול מה העיכוב?".
יונתן זרק מבט נוסף, מהיר, לעבר האגם.
“זה בטח שום דבר”, אמר.

יונתן הכניס את הטלפון לכיס וחזר לכיוון האוטו, שחנה מהצד השני של הצוק. הוא התניע וכיוון לאגם. בגלל הצורך בעיקוף הצוק וירידה כלפי מטה הדרך לקחה יותר משתכנן, כחצי שעה. בגלל החול, נאלץ יונתן להשאיר את המכונית במרחק מה מהגישה לאגם. לא היה לו עניין בלהזמין גרר וחילוץ לשם. חוץ מזה, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. את שאר הדרך עשה ברגל, מגלה שההליכה הופכת קלה יותר עם כל צעד. החול היה ממש כמו חול של ים, וזה היה מוזר מספיק בפני עצמו. ככל שהתקרב החול נעשה דליל יותר ויותר, וקרוב לגדת האגם כבר נעלם כולו. מה שנשאר נראה כמו מסך חלק שמכסה את פני השטח. נראה כאילו גרגרי החול דבקו זה לזה ויצרו מעטה מבריק כזכוכית. האגם עדיין נראה קפוא. הוא נגע במשטח עם נעל ימין, לא יודע למה לצפות. פני האגם היו קשים וגמישים בו זמנית, כמו שמיכת נוצות פרוסה על רצפה. לאחר היסוס קל, העביר את משקלו מהרגל האחורית לקדמית ושלח את גופו קדימה. ההרגשה הייתה מוזרה מאוד. הוא צעד בעבר על אגמים קפואים בארצות הברית, לא כך זה הרגיש. מהמקום בו עמד נראה כאילו לאגם אין סוף ולרגע התלבט אם להמשיך ללכת. רק לרגע. הוא לקח עוד צעד אחד, ועוד צעד. הוא התקדם עוד קצת. כשהביט אחורה הבחין שפתח כבר מרחק מה מהיבשה, מוקף באגם הקפוא והערפילי מכל צדדיו. נשימה השתחררה מחזהו ופתאום הבין כמה לחוץ היה. היה בזה משהו כל כך מרגיע. הוא הרשה לעצמו לראשונה לחייך. בצעד נועז קפץ באוויר ונחת על המשטח הגמיש והנעים. הוא קפץ שוב. הוא התכופף ונגע בו בידיו, המגע היה חמים. כשנעמד שוב, הרגיש את השמש חודרת דרך הערפל הקל שכיסה את האזור. הוא הסתובב לחפש אותה בכיוון ממנו בא וגילה שהיא לא שם. הוא הסתובב שוב. הפעם ראה אותה, היא בצבצה קצת מעל קצה האגם, באופק. הוא הביט בשעונו. שעת צהריים. הוא הביט בשמש שוב. קול דיבר בתוכו בשקט. בעצם, הקול הזה דיבר בתוכו בשקט כל הזמן הזה, מהרגע שהביט באגם מלמעלה. כעת היה שקט מספיק בשביל לשמוע אותו בבירור: לא אמור להיות כאן אגם. אלוהים, באזור הזה אין אפילו ים. הבעת פניו הייתה של אדם שתופס את אשתו עם גבר אחר ולא מבין בשנייה הראשונה איך הוא יכול גם לעמוד פה וגם להיות עם אשתו במיטה. כעבור רגע כבר היה בדרך לאוטו. כעבור שתי דקות כבר היה בדרך לכביש המהיר, ורק כשהגיע למרכז האט מ-150 קמ"ש ועצר בתחנת דלק.
"מה לעזאזל קורה פה?”, שאל את עצמו בקול.

                                                                                —–
"אז מה אתה אומר?”.

"זה מעניין. זה טוב, מקורי”.

המו”ל לקח לעצמו רגע, מביט באוויר.

"זה גם שנון מאוד, מרגש, מותח, מפחיד… כן”, הכריז וחייך.

"יופי, זה ממש טוב”, אמר יואב, “שזה טוב, אני מתכוון. זה ממש טוב שזה טוב”.

“כן, אבל זה לא יילך”, ציין המו”ל בעצב.

“אתה מבין, היום דברים כאלה לא מעניינים אף אחד. היום רוצים לקרוא על דברים רלוונטיים. עכשוויים, אתה יודע. פוליטיקה, ריגול, מתח טהור. או על אהבה בתקופה של היום. התמודדות עם החיים. הזדהות, אתה יודע, אנשים מאוד אוהבים הזדהות.

שתדע יואב, יש לך כישרון, יש לך יכולת. אתה פשוט צריך לתעל אותה אחרת”, אמר המו”ל.

“זה לא כל כך קשה".

יואב אסף את הדברים שלו ופנה ללכת.

"תכתוב על אהבה, תכתוב משהו מציאותי, ואז תרים אלי טלפון. בהחלט יהיה לנו על מה לדבר.

או שתכתוב על הומואים יואב, הומואים מאוד באופנה עכשיו".

סירה

כלי שיט קטן

 שלום איתי,

 החלטתי לכתוב לך מכתב כדי לדבר קצת על מה שעובר עלי. אני לא חושב שהייתי יכול להגיד לך את זה בשיחת טלפון, מה גם, שאף פעם לא היינו דברנים גדולים, אתה ואני. אתה זוכר שהיינו במסיבה של תומר, או אולי של רמי, לא משנה. שנינו שתינו קצת יותר מדי, והערב הגיע לשלב שהאוויר נעשה דחוס כל כך שהייתי חייב לצאת לנשום קצת. לך היה כנראה רעיון דומה, כי ישבת שם ועישנת סיגריה בחושך. בסיטואציות כאלה אין הרבה ברירה ובסוף ישבנו אחד ליד השני. כשדיברת, הסתכלת רחוק אל שמי הלילה.

אולי אתה מופתע לקבל ממני מכתב, או לקבל מכתב בכלל. אבל יש דברים שאפשר להגיד רק בצורה הזו, ויש דברים שזקוקים לטקס הזה של לשבת ולכתוב, ואז של ללכת במיוחד לתיבת הדואר ועם כוונה לשלשל את המכתב פנימה. אבל יש סיבה נוספת. אני לא רוצה שתענה לי. אני לא יודע מה יהיה לך להגיד כשתקרא, אבל אני מעדיף שתשמור זאת לעצמך. זוהי דרכי להשאיר את השליטה אצלי. ואחרי ששלחתי לך וזה הגיע, הכל נגמר. אני רוצה גם להזכיר לך שבאותו ערב אמרת לי שאני יכול להגיד לך הכל. אני לא חושב שהתכוונת לזה יותר מדי ברצינות, אבל בכל זאת חשבתי שזו דרך טובה להתחיל איתה.

אני לא יודע אם אתה כבר מבין מה אני רוצה להגיד לך, אז אני אגיד באופן פשוט ככל שאני יכול: אני חושב שאני אוהב אותך. התחלתי לחשוד בזה כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, לפני שנים, אבל אז זה היה רק גירוד קטן מתחת לעור. ומאז בקושי נפגשנו, וכל פעם שנפגשנו התעורר משהו, שהחזיק בקושי לכמה שעות אחרי שהלכת. מן רצון כזה שחשים מדי פעם, שאינו רלוונטי יותר מדי לכאן או לכאן. כזה שמרגישים לאורך החיים כלפי עשרות בני אדם שנתקלים בהם לאורך הדרך. ככה יכולתי להמשיך לחיות את חיי בנעימים. לא תכננתי שנתחיל להתראות לעתים קרובות, ובטח לא שנהפוך לחברים, אבל זה מה שקרה. ובמקום שהרגש יתמוטט מול המציאות, כמו שקורה בדרך כלל, הוא התחיל להתחזק באופן הדרגתי עד שהפך לנוכח כמעט בכל נשימה.

אני יודע שיש בעיה משמעותית עם כל העניין, והבעיה אפילו עוד יותר גדולה ממה שהיא נראית בתחילה, כי אני עדיין אוהב את טומו מאוד ולא יכול אפילו לחשוב על לעזוב אותו. ובכל זאת, איך הדבר אפשרי? אני מבלה את היום עם טומו, מתעוררים יחד בבוקר, ואוכלים ארוחת בוקר והולכים לשחות ולקולנוע, וכל פעם מישהו אחר מבשל את ארוחת הערב. אנחנו שוכבים בלילות ונרדמים אחד בזרועות השני, ואז בלילה אתה מגיע. בחודש האחרון אני חושב שחלמתי עליך כל לילה, ורק כשהתעוררתי וראיתי את החזה של טומו עולה ויורד לקצב נשימותיו נזכרתי שאתה לא באמת כאן. יש לי חלום חוזר שאתה מסתכל עלי ועל טומו עושים אהבה, ואתה עומד ומביט בנו דרך בד דק ושקוף. אבל ברוב החלומות אתה פשוט שם, איתי. אתה שוכב בעיניים עצומות, עירום, ואני מלטף את פניך עד ששפתיך נמתחות לחיוך קל, כזה שמרמז על חלומות טובים. האהבה שלי לטומו לא התמעטה, אבל האהבה שלי אליך גדלה. הלוואי שהייתי יודע מה לעשות בקשר לכך, אבל אני לא.

אני מרגיש צורך להבהיר שוב: לא מדובר בהתאהבות סתמית. כבר היו לי כאלה; מתעלמים מהן ובסוף הרגשות מתרחקים ומשתנים. אבל במקרה שלך זה אחרת בצורה שקשה לי מאוד להסביר. אחרת במובן שאני חושב שאנחנו מתאימים מאוד, שאם לא הייתי איפה שאני נמצא הייתי עושה הכל כדי שנהיה ביחד. לפחות זה מה שהלב אומר. אבל לא הפסקתי לרצות את טומו, ומערכת היחסים שלנו רק מתחזקת, והוא מכיר ומבין אותי לחלוטין. ובכל זאת, את הדבר הזה הוא לא יוכל להבין לעולם.

אני שואל את עצמי הרבה בימים האחרונים מה לעשות. להפסיק לראות אותך הוא מן הסתם הפיתרון הנכון. הזמן יחלוף ובסוף תישאר זיכרון מתוק עם דקירה של אכזבה. הרי זכרונות כאלו יש מספיק, אנחנו אוספים הרבה כאלה בחיים ונדיר שאחד מהם מיוחד יותר מהשני, וקל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. אבל משהו עדיין עוצר בעדי. הניצוץ שמדליק את הלהבה והבערה הראשונית הוא חסר תחליף, וגם כשהדברים ממשיכים נהדר אי אפשר לקבל אותו בחזרה. נדלק פעם אחת ונכבה פעם אחת, וכל מה שבאמצע יכול להיות עוצמתי וטוב ונורא, הכל בעצם, חוץ מלהיות ההתחלה או הסוף. אני עוד לא יודע מה נוכל להיות, ואיפה שאני עכשיו, אני יודע.

אני כותב את המכתב הזה, בסופו של דבר, כדי שלא אהיה בזה לבד. זהו, עכשיו גם אתה על הסירה, נתון לתנודות הגלים. אולי הדבר האצילי היה לשאת את זה בשקט ובכבוד, להתמודד לבד עם התהפוכות שקורות בפנים מבלי לעורר את זעמו של אף אחד, אבל זה מרגיש לי כמו מחיר כבד מאוד. כואב לי על טומו שבכלל לא יודע שהלב שלו נמצא בסכנה כזו, והכל בגללי.

 לפעמים הלב רוצה שני דברים, ואין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה, רק להמשיך לטפס בכבדות במעלה הגבעה.

שלך,

סולית

סוג של דגי קרקע הים ממשפחת הסוליתיים מסדרת דגי משה רבנו. הסולית מצטיינת בהסתגלותה המושלמת לחיי קרקע הים.

“אני רוצה דג”, אמרה תמר.

“דג? הרי לא באנו לפה בשביל דג”.

“כן אני יודעת”.

הוא הביט בה בשתיקה, עיניה נעות על הקו בין ציפייה לאכזבה.

“אבל את רוצה דג”.

“כן”.

“את יודעת בכלל איך לטפל בדגים?”

“רק צריך להאכיל אותם. אני מפספסת משהו?”

“לא, קלעת בול”, אמר לאחר רגע של מחשבה.

אבשלום לא היה מרוצה; הם הלכו לחנות החיות כדי לקנות לתמר מתנת יום הולדת, לא דג.

“אתם צריכים עזרה?”, שאלה מוכרת במשקפיים עגולים. היא לבשה אפודה אדומה, שיערות חתולים דבקו אליה בכל פינה. המבט שנתנה בהם גרם לאבשלום להסמיק; תמיד חשבו שהוא אביה, בהחלט היה מבוגר מספיק בשביל כך, אבל למעשה היה אחיה. אביהם המשותף כבר היה בעצמו זקן למדי, ויצא מהבית רק לעתים רחוקות.

“לא תודה”, חייכה תמר בלבביות והמוכרת הסתלקה, להרים עוד חתול ללא ספק.

אבשלום ואביהם לא הסתדרו טוב כל כך, והדבר רק החמיר ככל שהתבגרו, במיוחד כשכבר היו לו ילדים משלו. במובן מסוים הם נעשו קרובים יותר בגיל, אבל רחוקים יותר במחשבה. תמר חשבה על כך לא מעט, בעיקר כשישבה עם אבא שלה בשולחן בשעת ארוחת הערב. בין אבשלום לתמר, שבדיוק מלאו לה 14, היו עוד שני אחים, שניהם כבר מחוץ לבית, חיים את חייהם. אבא של תמר לא תכנן להפוך לאב שוב, אבל יצא ככה שבאחד הערבים הכניס מישהי להריון, ותשעה חודשים אחר כך, הופה, תמר הגיעה. כשנולדה היה בן 62, האישה שילדה אותה, בכל מקרה, כבר לא הייתה בתמונה. היות ולא חלקו אותה אם, היה קל לחצאי האחים שלה להתנתק. אבשלום היה היחיד שדאג לשמור איתה על קשר. אולי מתוך רגש חובה של בנים בכורים, שממשיכים לשאת את תפקידם כל החיים, גם כשיש להם כבר משפחות משלהם, או אולי ריחם על חייה השקטים והכבדים עם אביה הזקן. כמובן שהיה גם הסיכוי שאהב אותה באמת. אם הייתה צריכה לכמת זאת באחוזים, כל אחת מהאפשרויות הראשונות הייתה מקבלת 40 אחוזים, והאפשרות השלישית 15 אחוזים. את 5 האחוזים האחרונים הייתה מקבלת אפשרות ד’: אף תשובה לא נכונה. בכל מקרה, גם תמר הייתה חייבת להסכים, 15 אחוזים לאהבה זה לא רע בכלל. אפילו בגילה הצעיר ידעה ש- 15 אחוזים הם יותר משזוכים להם אנשים רבים.

“מה תוכלי לעשות כבר עם דג? אי אפשר לקחת אותו לטיול, הוא לא יכשכש בזנב כשתחזרי הביתה. גם אם הוא יהיה מאוד שמח כל שיוכל לעשות הוא בלו בלו בלו”, אבשלום ניסה לעשות תנועה של דג עם שפתיו, אך התנועה יצאה מגושמת מאוד. תמר הביטה בו, מתקשה לא לצחוק.

“אני לא צריכה משהו שיצא איתי לטיול או שישמח כשאחזור הביתה. ומה כבר אפשר לעשות עם דג? אני מניחה שפשוט אסתכל עליו לפעמים שוחה באקווריום שלו מצד לצד ואשאל את עצמי מה עובר לו בראש”.

“אבל תמר, את לא רוצה כלבלב קטן? או אפילו חתול?”. הוא התקשה להסתיר את האכזבה בקולו, בין שנת עבודה עמוסה במיוחד ובין ילדיו שלו חשש שתישאר יותר מדי לבד.

היא הביטה בו, נושכת את שפתה התחתונה.

“אפילו נביא גם את הדג. הנה, זה פיתרון מושלם”.

תמר הביטה בו לעומק. הבעת פניו אמרה אומללות וחוסר אונים. כשהסתכלה עליו עכשיו, כמעט לא האמינה שיש לו ילדים משלו שכבר הולכים לבית ספר: לא היה לו שום כישרון לכך!

“אני לא רוצה כלבלב. הוא דורש הרבה תשומת לב ובטח ארגיש אשמה כל הזמן. חוץ מזה לאבא מספיק קשה עם ילדה אחת בבית, נביא לו כלבלב והוא יירד מהפסים. וחתול? כולם יודעים שחתולים ודגים לא מסתדרים. זה חסר סיכוי ממש”.

היא לקחה את ידיו הגדולות בידיה והסתכלה בו בריכוז.

“אני רוצה דג. דג צבעוני עם פרצוף כזה”, כיווצה את שפתיה באופן מושלם.

“אני אאכיל אותו פעם ביום ובשאר הזמן הוא ישחה לו בנעימים ויחשוב על החיים, וכשאזכור לעצור ולהסתכל עליו אולי גם אני אחשוב על החיים קצת”.

אבשלום הביט בה, ידיה הקטנות עדיין אחזו את שלו, ועצב גדול שטף אותו, כמו גל שלרגע מרגיש שלעולם לא יעבור.

“נו תתעודד כבר”, אמרה וחייכה.

“מה אתה אומר שנקנה גם לך דג? אני בטוחה שהילדים שלך יאהבו אותו מאוד. אפשר אחר כך אפילו ללכת לאכול דגים, יש מסעדה מצויינת מעבר לפינה. אתה יודע, בשביל האירוניה שבדבר”.

“מאיפה את מכירה מילים כאלה? התחלת ללכת לבית הספר פתאום?”.

“לא ממש. אבל גם בנות כמוני מצליחות ללמוד דבר או שניים לפעמים”. דרך הכאב, היא ראתה את האהבה בעיניו, ברורה כמו השמש בשמיים.

“טוב”, אמר אבשלום ואילץ חיוך, “בואי נקנה קצת דגים”.

מודעות פרסומת