מוזיקת נשמה

מוזיקה המתיחדת בעצמה של הבעת רגשות כגון געגועים, שמחה, עצב, התעלות רוחנית.

הוא שמע את המוזיקה מסתלסלת דרך הרחובות. משהו עדין, מנגינה ערבית, שלא זיהה. לא שהיה אוטוריטה במנגינות ערביות, אבל ככה זה נשמע לו. הוא נתן לפזמון להיכנס פנימה, לנוע במעגלים הולכים וקטנים עד שיהפכו לנקודה אחת. הוא עצם את עיניו. בריכוז, חשב, ואז גילה את העייפות. תשישות עטפה את ריסיו כמו רוח המדבר, אוטמת אותן בחול ואבק. הוא הרים את שתי ידיו ושפשף ורק אז פתח. הרחוב היה נטוש, ושקט. שקט מדי לרחוב כזה. אוטובוס התגלגל באיטיות לתחנה, ומיד נסע, מביא איתו שוב כמה צלילים, שהיה בהם געגוע למשהו אחר. שנייה אחר כך היא כבר הגיעה, והוא כבר שכח. הוא תמיד שכח כשראה אותה. הייתה לה מן נוכחות כזאת, שלא השאירה מקום לדברים אחרים. היא התקרבה לספסל שישב עליו בצעד מהוסס, לא מכוון. זה היה אופייני לה גם. הוא חשב שעדיין לא הבחינה בו, שעדיין משוטטת בתוך ראשה, הגוף על אוטומט והיא במסלול, נוטה מצד לצד. אולי היא שומעת גם את המוזיקה, הוא היה יכול לחשוב, אולי היא נכנסה לתוך צעדיה, אבל הרי כבר שכח ממנה. באופן בלתי רצוני מצא את עצמו מיישר את המעיל הקל שלבש, פותח אותו קצת. ואז נזף בעצמו. היא כבר הייתה קרובה מאוד עכשיו, נותנת תשומת לב לכל פינה ברחוב לאורך שניות ארוכות, חוץ מלו. פתאום הפנתה את מבטה ישירות אליו. שמש אחרי הצהריים השתקפה במשקפי השמש שלה. הוא ישב על הספסל, מלכסן אליה מבט דרך ראש מעט כפוף. הוא לא חייך, אבל משהו בעיניים נעשה רך כל כך, כמו חמאה שהתמוססה לחלוטין ברגע של שכחה על האש. מבטו פגש את משקפי השמש, ואחר כך את שיערה השחור שנפל משני צידי פניה. רחוקה ממנו בחצי מטר, אבק ושכבה אחת של פלסטיק. הוא נעשה מודע ועיניו התחדדו. סליחה שאיחרתי, אמרה. הוא שתק לרגע, אז אמר לא שמתי לב. במשך כמה שניות עמדה שם מעליו, ושוב תהה אם באמת כבר הבחינה בו. את רוצה לשבת רגע? ולרגע חשב שהבחין בהיסוס בתנועותיה. לא, אמרה, והוא הרגיש דקירה קטנה, מעל הלחי, בוא נגמור עם זה. הוא הרים את עצמו בכבדות מהספסל ונעמד לידה. גבוה ממנה כמעט בראש, נזכר פתאום והתיישר עוד. היה לו את הגובה שלו, כבר שכח. הם עמדו ככה אחד מול השני, קרובים. הוא חשב שהריח את הבושם שלה, ואז נזכר שהיא לא משתמשת באחד. הוא לא זז, רק זע באי נחת מצד לצד. נו הולכים, שאלה-אמרה, אבל לא התחילה ללכת, כף רגלה נעה בכמה עשרות מעלות, ושאר גופה עוד חיכה רגע. ואז ראה שחייכה. הוא לא ראה את תחילתו, פשוט פתאום נעשה מודע לכך שהוא שם. בזמן שהביט על הרגל. הוא היה מוכן, וברמז של תנועה נתן את הסימן. היא הצטרפה אליו, והם הלכו ברחוב. צעדו בקצב של שיטוט, של בדרך לאן שהוא. הוא הכתיב את הקצב, והיא צייתה. ללא מרדנות, למרות שרצתה "לגמור עם זה כבר", הזכיר לעצמו בכוח. אז איך היית? שאל. אותו דבר, אמרה בלי להפנות את מבטה. שאלות נוספות הסתחררו לראשו, אבל ויתר, היא הולכת איתו, זה מספיק. הם המשיכו את שאר הדרך בשתיקה, דרך הרחובות המאובקים של אחר הצהריים, שיכולים להיות כמעט בכל מקום, והוא ראה אותם הולכים ככה, אחד ליד השני, כמו שהלכו פעם, לא כל כך מזמן. אבל מזמן.