וָסָּת

רגולטור, מסדר, מנגנון במכונה הקובע סדר וקצב בפעולתה

טיק. טיק. טיק. טיק. המטרונום תקתק בקצב קבוע. עומד על המדף הקטן במרכז החדר. החדר כולו עמד שקט סביב המכשיר הקטן. היה זה מטרונום מכני, עם מוט שזז מצד לצד, לא כמו הסוגים החשמליים, האוטומטיים, חסרי הנשמה.

טיק. טיק. טיק. טיק. החדר דמם. הערב כבר התחיל לרדת והחלון היחיד בחדר הוגף בוילון. מעט אור נכנס, ואליו הצטרף האור המועט ממנורה בעלת אהיל כהה שעמדה ליד השולחן. ארון הספרים הכבד, שנראה שלא אובק כבר זמן רב, כמעט קרס תחת נטל הידע שהופקד בידיו.

טיק. טיק. טיק. המטרונום עמד במרכז החדר. קוצב את הזמן שעוד נותר. מחבר את כל החלקים. בורג חשוב במנגנון הגדול הזה, הבורג החשוב ביותר.

טיק. טיק. טיק. טיק. איש לא נכנס לפה זמן רב, זה ברור. השולחן מסודר, מסודר מדי. הכיסאות שהוצבו משני צדדיו, ממתינים בסבלנות למישהו שימלא אותם. עוד שתי כורסאות בחלק המרוחק של החדר, מרופדות בבד עבה ורך שניתן לשקוע לתוכו, אבל לא עד הסוף. המבט הראשון לא משקר, החדר עומד ללא תזוזה. כי איזו תזוזה כבר יכולה להיות לו. אבל במבט ארוך יותר, ממוקד, מתחילה להראות בברור התנועה, כמו השמש שזורחת לאט וחושפת טיפה אחר טיפה. המבט הראשון לא משקר, התנועה נוצרת מתוך ההתבוננות. שום תמונה לא הייתה תופסת זאת.

טיק. טיק. טיק. טיק. המטוטלת הקטנה עושה זאת, מזיזה הכל. ממקום למקום. מצד לצד. כמו תא עמוק בספינה, בלב ים, זז בקצב הגלים. אבל הוא זז מתנועה חיצונית, מטרונום או לא מטרונום. וכאן, ובכן כאן התנועה היא פנימית. הוא באמת נראה קטן מאוד, עומד שם במרכז החדר. אני זוכר כשהבאתי אותו לכאן, מציב אותו בדיוק במקום הנכון, משוכנע שהוא מה שהחדר צריך. אני הפעלתי אותו. לפני זמן רב, זמן רב מדי. אני סגרתי את הוילון בחדר. אני הוא זה ששם את הספרים בארון, אחד אחרי השני. ממלא כל אחד מהמדפים, ואז, כשנגמר המקום, מוסיף עוד שורה בכל מדף, מותיר את אלו שמאחור להישכח. אני בחרתי את המנורה ואת האהיל. אני הזמנתי את השולחן, לפי מידותיו המדויקות, אצל הנגר. מהעץ הכבד ביותר. הכל היה צריך להיות כבד כאן. שמתי שם מספיק מקום לכל הדברים שאני צריך.

טיק. טיק. טיק. טיק. אני זה שמתח אותו, מתחתי אותו טוב. וכיוונתי אותו בדיוק לקצב הנכון. הרמתי את המשקולת עד שהתנועה הייתה בדיוק כמו שרציתי אותה. בערבים הייתי יושב על הספה ומקשיב לו, פועם, זז מצד לצד. מרעיד את לבי ואת חדרי. יושב שם וחושב. בודק מחשבה אחר מחשבה. פורס אחת לפניי, מהרהר בה עד שהייתי מסיים איתה. כל פעם לאט יותר.

טיק. טיק. טיק. טיק. בודק עוד מחשבה. טיק. טיק. טיק. הייתי יושב שם בשקט, בלי לזוז, עד שהרגשתי את הזמן מתחיל להאט. אבל הוא לא יכל להתל בי, היה לי התקתוק שלי. קבוע, שומר על הזמן באורך הנכון. ועם כל תקתוק זזתי קדימה, ועם כל תקתוק נוסף חזרתי אחורה, ולרגע, ביניהם, הייתי במרכז. קצב ליבי הואט, מתמזג עם קצבו, בסינכרון מושלם, עד שהייתי נרדם בכורסה, שוקע לאט אחורה, פועם בתוכי, ללא הפסקה.

טיק. טיק. טיק. טיק. לפני ששמתי לב היו באים החלומות. סוחפים אותי הלאה משם. באים גל אחר גל וסוחפים אותי. וכל אותו זמן אני יכול לשמוע את התקתוק, שכבר מזמן הפך להיות חלק ממני, עמוק בתוכי.

כינה

חרק זעיר חסר כנפיים, בעל חדק עוקץ, החי כטפיל על גוף היונקים ומוצץ את דמם

אאו.
הכאבתי לך מתוקה? מיכל הניחה את המסרק וליטפה את שיערה בעדינות.
אפשר להפסיק עכשיו אמא? שאלה תמר.
תיכף מסיימים, אמרה והמשיכה ללטף את שיערה, כמו מנטרה. תיכף מסיימים. היא הרימה שוב את המסרק, ממשיכה ללטף בידה השנייה, כמו שמנסים לגרום לגור להירגע. אני ממשיכה, טוב? טוב, אבל לא כואב, ענתה תמר.

היא לא הצליחה להיפטר מהכינים. לא משנה כמה ניסתה, כמה טיפולים עשתה עם השמפו המיוחד, כמה ערבים עם המסרק הצפוף. לכמה ימים נראה שהן נעלמו, ואז, אחרי שבוע, פתאום, הן היו חוזרות. היא לא תפסה את כל הביצים, תמיד נשארו כמה. תמיד הפסיקה מוקדם מדי, כמה סירוקים לפני.

השעון כבר עבר את השעה תשע, הרבה זמן אחרי שעת השינה של תמר. של שתיהן, בעצם. הן ישבו במטבח הקטן, עייפות מאוד. תמר על שרפרף ליד הבוצ’ר ששימש גם כפינת קפה או ארוחת ערב לאחד. אמא שלה מעליה, על כיסא לא נוח שכל הזמן צריכה לקום ממנו בשביל להגיע לנקודות הבעייתיות. על הבוצ’ר קערה עם מים, שבה צפו כבר כמה גופות שחורות, נעות באיטיות מרגיעה. ליד הקערה מראה קטנה, שתמר ביקשה שתהיה. כדי שתוכל לראות את אמא מאחוריה. היא כבר הפסיקה להשתמש במראה מזה זמן, אבל הן המשיכו להביא אותה, ככה, שיהיה.

היד שלה התעייפה מהסירוק. כל משיכה של המסרק כאבה לה. היד השנייה, שהחזיקה את קווצת השיער כדי שלא יכאב לה בראש, התעייפה מחוסר תזוזה. לא עזר שיערה הארוך של תמר. שחור וסבוך כל כך, שבשום אופן לא הסכימה לספר.
את לא רוצה להפסיק את הגירודים? רוצה, הייתה עונה.
אז צריך לספר אותו קצת, ממש קצת.
לא, אמרה.
כאן, בבית. אמא תספר אותו, ונשמור אותו בצד עד שיגדל.
לא, אמרה שוב, וזה היה הסוף.
היא העבירה את ידה בשיער הרך ולח, עדיין. מודעת לכמה דקות החסד האחרונות לפני שיתייבש לחלוטין ויתנפח. לפני שייקשר בתוך עצמו ועם עצמו באופן שהפתיע את מיכל כל פעם.

היא הציצה בשעון, כמעט עשר. אם השנה. מה אמא? כלום, כמעט סיימנו, למרות שלא היו אפילו קרובות, והשבוע רק התחיל.
מיכל חזרה לסרק, לא זוכרת אם כבר עברה על החלק הזה או לא. צעדים נשמעו מחדר המדרגות, הם התקרבו ואז הפסיקו. צליל של מפתח מסתובב במנעול ופניה של תמר הסתובבו לדלת. מיכל ראתה את פניה, מבט של ציפייה וריכוז, לחלוטין לא מודעת לאמה. דלת נפתחה ונסגרה ושוב חזר השקט לחדר המדרגות. תמר החזירה את פניה למקומן בשקט. מיכל השהתה את המסרק בידה וחזרה ללטף את שיערה ביד השנייה, מרגישה את צווארה נעשה נוקשה תחת המגע. נמשיך? שאלה. ותמר הנהנה לאט, מבלי לסובב את ראשה. מיכל העבירה את המסרק בשיערה מתחילתו ועד סופו. בדקה אותו, והרטיבה במים. ואז שוב, סירוק ארוך. השיער, שכבר כמעט התייבש לחלוטין, נשבר ונקרע תחת המסרק הצפוף. היא תפסה עוד קווצת שיער בידה והעבירה את המסרק שוב. הרטיבה אותו והעבירה שוב. ועוד פעם. תמר התכווצה תחתיה קצת עם כל סירוק. מאבדת צורה, ולא מוציאה הגה. היא המשיכה לסרק אותה כמישהי בטרנס, כל פעם המסרק חוזר עם קצת יותר שיער, והמשיכה, דמעה של מאמץ נקוות בזווית עינה עד שתמר לא יכלה יותר ופלטה צווחה קטנה. מיכל ליטפה את שיערה בפיזור דעת מבלי להביט בה, בוהה בנקודה עלומה בארון המטבח. תיכף מסיימים, אמרה, תיכף מסיימים.

חשד

השערה במציאותו של דבר מה שלילי

הוא הבחין בכך מייד כשנכנס הביתה. הדלת הזאת אף פעם לא הייתה סגורה. מצד שני, אף פעם לא רבו ככה. יותם לא נעצר ליותר מרגע, למרות שרצה, חושש שתראה אותו עומד שם ותיתן לו את אחד המבטים שלה, מבט מתריס ונעלב וצודק. בטח כבר שמעה את המפתח בדלת ותצא אליו. הוא המשיך למטבח, סוגר את הדלת מאחוריו בכוח ועוצר ברגע האחרון. שלא יישמע כמו טריקה, אבל שיישמע. שלא יישמע כמו הטריקה כשעזב. הוא לחץ על הקומקום. קיר המסדרון הסתיר את הדלת הסגורה, אבל יותם הביט ישירות אליו בריכוז. הקומקום הישן התקרב לרתיחה והרעש שעשה גדל. הוא עמד ממש מעליו, מסתכל על הקיר, מרגיש את האדים על פניו. הקיר נראה מטושטש דרכם, מקנה לכל הסיטואציה תחושה לא ממשית. פתאום הרגיש צריבה בפניו ומעד אחורה, כלוא בין אינסטינקט לבין דריכותו. אבל היא לא יצאה. המים רתחו והיא עדיין לא יצאה. יותם מזג את המים לספל והלך לספה. הוא לקח את השלט ביד והיסס. שלא תצא ותתפוס אותו ממהר לכבות את הטלוויזיה. שתסתכל עליו בבוז, עם פנים שדמעות רבות התייבשו עליהם והשאירו סימני מים ומלח והוא רואה טלוויזיה כשהיא לא יכולה לראות כלום, ממש כלום. היה עיתון על השולחן ויותם לקח אותו, בחוסר חשק. כבר עבר עליו בבוקר, ריפרף על החדשות, רק מספיק בשביל לדעת על מה מדובר, סימן לעצמו דברים שהיה רוצה לקרוא ולעולם לא יקרא. הוא התחיל לקרוא, מרים את עיניו לראות אם היא באה, למרות שידע שישמע אותה זמן רב לפני שיראה. לאחר כמה דקות שם לב שהוא קורא את אותן שתי פסקאות. הוא השליך את העיתון הצידה ופתח טלוויזיה, לוחץ בפראות על הווליום. הוא בחר בערוץ והתחיל להגביר, בזהירות, ממש עד לחישה. רצה לעשן אבל לא רצה לצאת שוב, שלא תחשוב שהלך. רק לפני שבוע החליטו שמעשנים רק למטה. הוא קילל לעצמו. הנה, זה עובד, אני כבר מעשן פחות. התוכנית התקדמה והוא התקשה להתרכז, מנגן תוכנית אחרת בראש. מריץ קדימה ואחורה קטעים שלמים, כמו במכשיר הקלטה. הטון שלה, המבט שהיה לה בעיניים שנייה לפני שיצא, וחבל שלא יצא שנייה לפני כן. התוכנית נגמרה ופתאום שם לב שהוא יושב בחושך. יותם סגר את הטלוויזיה והחשכה זינקה בדממה על מעט האור שעוד נשאר. הוא קם, בשקט. בלי לפתוח את האור הלך לכיוון דלתה. מנסה לשוות זקיפות להליכתו אבל מרגיש כגנב. הוא הגיע לדלת חדר השינה שלהם. לבנה, סגורה. הוא הסתכל עליה, מאמץ את עיניו באפלה. שריטה ארוכה נמתחה לאורכה, שמעולם לא ראה בעבר. בעצם, חשב, מתי יצא לו להסתכל על הדלת הזאת, היא אף פעם לא הייתה סגורה. הוא התקרב עוד קצת וניסה להקשיב. לא דיבורים, גם לא התייפחות. אולי כבר סיימה לבכות והתעייפה. הוא הריח סיגריה פתאום ודמיין אותה יושבת מכופפת ליד החלון ומדליקה סיגרה מסיגריה, כל כך פגועה שלא מעניין אותה מה קבעו. במחשבה שנייה לא היה בטוח שהריח. אולי נרדמה, ועצם המחשבה שיכלה להירדם עוררה אותו. הוא הרגיש את הדם זורם לפנים בכוח ומתרוקן מייד, כמו צבע טרי שנוזל מקיר. הוא התקרב ללחוץ על הידית ואז הסתובב. לא, הוא לא ייכנס. הגיע עד הספה, נעמד לרגע ואז חזר אחורה. שם, מול הדלת, העביר את קצות אצבעותיו באיטיות על פני השריטה הארוכה, ואז, לאט, הניח את משקלו על הידית.

התגדשות

העשות מלא וגדוש

הוא הביט בערימת העיתונים ששכבה על השולחן, מתנשאת לגובה של כמעט עשרים סנטימטרים צבעוניים. כל עיתוני החג היו שם, וגם כמה מלפני, עד שבועיים לפני, ששמר. החג עורר נימה חיובית במיוחד ואינספור הפניות קפצו מהעמודים הראשיים, כמה מהם בכרומו. הוא סידר את כולם בערימה אחת, לא מסודרת במיוחד, על פינת השולחן בסלון, כך שכל זווית חשפה חלקים אחרים, וביחד יצרו עיתון ייחודי שלא נכתב. הוא עמד ליד השולחן במכנסיים קצרים וטישרט, הפעם הראשונה שלבש מכנסיים קצרים מאז החורף. אור נכנס דרך התריסים והציף את החדר. הוא לא גר ברחוב ראשי, אבל בימי חול עברו בו מספיק מכוניות כך שיהיה מודע ביותר לשקט. הוא לקח לגימה מספל הקפה שאחז בידו והביט שוב בערימת העיתונים שקיווה להספיק לקרוא בזמן הקצוב שקיבל. בין ארוחת הסדר, לארוחת הצהריים ביום שאחרי. הוא הביט בחלקי פנים מביטות עליו מעל השערים. מחוייכות, שמחה של עיתוני חג. הוא הרגיש משיכה לא ברורה אל העיתונים שלרוב לא טרח לקרוא. הוא התיישב על מסעד הספה, רגל אחת מקופלת וכל גופו נשען עליה, ולקח לידיו את העיתון הראשון בערימה. הוא עבר בעיניו על כותרות השער, בזוית העין מבחין בספה הגדולה הפרוסה לימינו. הוא נשאר במקומו ופתח את המוסף, מעלעל על פני דפי הפרסומות עד שהמגיע לתוכן העניינים. הוא יישר את העיתון ועבר על הכתבות אחת אחת, מסמן בראשו אלו מהן ירצה לקרוא. עובר מהראשונה לשנייה, מהשנייה לשלישית עד הסוף ממש. בכל מעבר טען שוב את מבטו בציפייה, בכמיהה, ובו זמנית מצא את עצמו מייחל לא להתעניין, לא להסתקרן. בכל פעם שסימן לעצמו כתבה מעניינת, לכסן מבט לערימת העיתונים, שנראתה מרגע לרגע גדולה יותר, כמו הר שרק מקרוב מובן פתאום כמה הוא קשה לטיפוס. כשסיים התקדם לכתבה הראשונה ונתקע פתאום, מתעכב על עמודי סיכום השבוע, מהם ניסה להימנע. ציטוטים ממה שאמרו כולם בכל העיתונים האחרים, נקודות ציון מדיניות, תרבותיות, פוליטיות, כלכליות. הוא נשאב לתוך זה, מודע שזה עוצר אותו, שלזה אין לו זמן. אבל זה בלע אותו, מכרסם אותו ממשפט למשפט. ומהצד השני, השלם עדיין, החלה מנקרת בו מודעות כואבת לזמן, היקר, חסר התחליף, שעובר ואוזל ועוזב ומתרוקן. לבסוף הצליח להתנתק והגיע בהיפוך של דף לכתבה הראשונה. כותרת המשנה ודברי הפתיחה הבהירו לו שלא טעה. כבר גמע את הפסקות הראשונות, צובר תאוצה ככל שהתקדם, והרגיש את המילים חודרות לתוכו, כמו עירוי דם, מחמם ומרפא אותו מהניכור שהחל להתגבש בעמודים הקודמים. ציוץ הציפורים נשמע ללא קושי דרך השקט הזמני של הרחוב. בהפתעה מסוימת הבין שרק עכשיו הבחין בו. הוא עצר ועצם את עיניו, שיכור מהתחושה הטובה. רוצה בה, וחרד לה, סגר את העיתון והחזיר אותו באיטיות לראש הערימה.

הוא קם מהתנוחה הארעית על הספה, העיף מבט לשעון וחישב את הזמן ששוב התקצר. להתקלח, להתלבש, לצאת. עוד לא איחל חג שמח. נע אנה ואנה בחוסר מנוחה בסלון הקטן. סדקים קטנטנים נוצרו ודרכם הסתננו פנימה מחשבות עבודה. מחשבות אסורות, שלא הצליח לגרש. הוא הביט שוב בערימת העיתונים. חלקים אחרים של פנים הביטו בו עכשיו, והוא הרגיש חסר אונים למולם. פתאום נעצר, ראשו ממשיך לנוע במעגלים ואז התיישב על הספה, ממלא אותה לאורכה בנפחו. הטלוויזיה נפתחה בקליק והוא עלעל, דפדף בין הערוצים. הוא היטיב את ראשו על הכר, מציץ בשעון, והניח את השלט בראש ערימת העיתונים.