התגדשות

העשות מלא וגדוש

הוא הביט בערימת העיתונים ששכבה על השולחן, מתנשאת לגובה של כמעט עשרים סנטימטרים צבעוניים. כל עיתוני החג היו שם, וגם כמה מלפני, עד שבועיים לפני, ששמר. החג עורר נימה חיובית במיוחד ואינספור הפניות קפצו מהעמודים הראשיים, כמה מהם בכרומו. הוא סידר את כולם בערימה אחת, לא מסודרת במיוחד, על פינת השולחן בסלון, כך שכל זווית חשפה חלקים אחרים, וביחד יצרו עיתון ייחודי שלא נכתב. הוא עמד ליד השולחן במכנסיים קצרים וטישרט, הפעם הראשונה שלבש מכנסיים קצרים מאז החורף. אור נכנס דרך התריסים והציף את החדר. הוא לא גר ברחוב ראשי, אבל בימי חול עברו בו מספיק מכוניות כך שיהיה מודע ביותר לשקט. הוא לקח לגימה מספל הקפה שאחז בידו והביט שוב בערימת העיתונים שקיווה להספיק לקרוא בזמן הקצוב שקיבל. בין ארוחת הסדר, לארוחת הצהריים ביום שאחרי. הוא הביט בחלקי פנים מביטות עליו מעל השערים. מחוייכות, שמחה של עיתוני חג. הוא הרגיש משיכה לא ברורה אל העיתונים שלרוב לא טרח לקרוא. הוא התיישב על מסעד הספה, רגל אחת מקופלת וכל גופו נשען עליה, ולקח לידיו את העיתון הראשון בערימה. הוא עבר בעיניו על כותרות השער, בזוית העין מבחין בספה הגדולה הפרוסה לימינו. הוא נשאר במקומו ופתח את המוסף, מעלעל על פני דפי הפרסומות עד שהמגיע לתוכן העניינים. הוא יישר את העיתון ועבר על הכתבות אחת אחת, מסמן בראשו אלו מהן ירצה לקרוא. עובר מהראשונה לשנייה, מהשנייה לשלישית עד הסוף ממש. בכל מעבר טען שוב את מבטו בציפייה, בכמיהה, ובו זמנית מצא את עצמו מייחל לא להתעניין, לא להסתקרן. בכל פעם שסימן לעצמו כתבה מעניינת, לכסן מבט לערימת העיתונים, שנראתה מרגע לרגע גדולה יותר, כמו הר שרק מקרוב מובן פתאום כמה הוא קשה לטיפוס. כשסיים התקדם לכתבה הראשונה ונתקע פתאום, מתעכב על עמודי סיכום השבוע, מהם ניסה להימנע. ציטוטים ממה שאמרו כולם בכל העיתונים האחרים, נקודות ציון מדיניות, תרבותיות, פוליטיות, כלכליות. הוא נשאב לתוך זה, מודע שזה עוצר אותו, שלזה אין לו זמן. אבל זה בלע אותו, מכרסם אותו ממשפט למשפט. ומהצד השני, השלם עדיין, החלה מנקרת בו מודעות כואבת לזמן, היקר, חסר התחליף, שעובר ואוזל ועוזב ומתרוקן. לבסוף הצליח להתנתק והגיע בהיפוך של דף לכתבה הראשונה. כותרת המשנה ודברי הפתיחה הבהירו לו שלא טעה. כבר גמע את הפסקות הראשונות, צובר תאוצה ככל שהתקדם, והרגיש את המילים חודרות לתוכו, כמו עירוי דם, מחמם ומרפא אותו מהניכור שהחל להתגבש בעמודים הקודמים. ציוץ הציפורים נשמע ללא קושי דרך השקט הזמני של הרחוב. בהפתעה מסוימת הבין שרק עכשיו הבחין בו. הוא עצר ועצם את עיניו, שיכור מהתחושה הטובה. רוצה בה, וחרד לה, סגר את העיתון והחזיר אותו באיטיות לראש הערימה.

הוא קם מהתנוחה הארעית על הספה, העיף מבט לשעון וחישב את הזמן ששוב התקצר. להתקלח, להתלבש, לצאת. עוד לא איחל חג שמח. נע אנה ואנה בחוסר מנוחה בסלון הקטן. סדקים קטנטנים נוצרו ודרכם הסתננו פנימה מחשבות עבודה. מחשבות אסורות, שלא הצליח לגרש. הוא הביט שוב בערימת העיתונים. חלקים אחרים של פנים הביטו בו עכשיו, והוא הרגיש חסר אונים למולם. פתאום נעצר, ראשו ממשיך לנוע במעגלים ואז התיישב על הספה, ממלא אותה לאורכה בנפחו. הטלוויזיה נפתחה בקליק והוא עלעל, דפדף בין הערוצים. הוא היטיב את ראשו על הכר, מציץ בשעון, והניח את השלט בראש ערימת העיתונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: