חשד

השערה במציאותו של דבר מה שלילי

הוא הבחין בכך מייד כשנכנס הביתה. הדלת הזאת אף פעם לא הייתה סגורה. מצד שני, אף פעם לא רבו ככה. יותם לא נעצר ליותר מרגע, למרות שרצה, חושש שתראה אותו עומד שם ותיתן לו את אחד המבטים שלה, מבט מתריס ונעלב וצודק. בטח כבר שמעה את המפתח בדלת ותצא אליו. הוא המשיך למטבח, סוגר את הדלת מאחוריו בכוח ועוצר ברגע האחרון. שלא יישמע כמו טריקה, אבל שיישמע. שלא יישמע כמו הטריקה כשעזב. הוא לחץ על הקומקום. קיר המסדרון הסתיר את הדלת הסגורה, אבל יותם הביט ישירות אליו בריכוז. הקומקום הישן התקרב לרתיחה והרעש שעשה גדל. הוא עמד ממש מעליו, מסתכל על הקיר, מרגיש את האדים על פניו. הקיר נראה מטושטש דרכם, מקנה לכל הסיטואציה תחושה לא ממשית. פתאום הרגיש צריבה בפניו ומעד אחורה, כלוא בין אינסטינקט לבין דריכותו. אבל היא לא יצאה. המים רתחו והיא עדיין לא יצאה. יותם מזג את המים לספל והלך לספה. הוא לקח את השלט ביד והיסס. שלא תצא ותתפוס אותו ממהר לכבות את הטלוויזיה. שתסתכל עליו בבוז, עם פנים שדמעות רבות התייבשו עליהם והשאירו סימני מים ומלח והוא רואה טלוויזיה כשהיא לא יכולה לראות כלום, ממש כלום. היה עיתון על השולחן ויותם לקח אותו, בחוסר חשק. כבר עבר עליו בבוקר, ריפרף על החדשות, רק מספיק בשביל לדעת על מה מדובר, סימן לעצמו דברים שהיה רוצה לקרוא ולעולם לא יקרא. הוא התחיל לקרוא, מרים את עיניו לראות אם היא באה, למרות שידע שישמע אותה זמן רב לפני שיראה. לאחר כמה דקות שם לב שהוא קורא את אותן שתי פסקאות. הוא השליך את העיתון הצידה ופתח טלוויזיה, לוחץ בפראות על הווליום. הוא בחר בערוץ והתחיל להגביר, בזהירות, ממש עד לחישה. רצה לעשן אבל לא רצה לצאת שוב, שלא תחשוב שהלך. רק לפני שבוע החליטו שמעשנים רק למטה. הוא קילל לעצמו. הנה, זה עובד, אני כבר מעשן פחות. התוכנית התקדמה והוא התקשה להתרכז, מנגן תוכנית אחרת בראש. מריץ קדימה ואחורה קטעים שלמים, כמו במכשיר הקלטה. הטון שלה, המבט שהיה לה בעיניים שנייה לפני שיצא, וחבל שלא יצא שנייה לפני כן. התוכנית נגמרה ופתאום שם לב שהוא יושב בחושך. יותם סגר את הטלוויזיה והחשכה זינקה בדממה על מעט האור שעוד נשאר. הוא קם, בשקט. בלי לפתוח את האור הלך לכיוון דלתה. מנסה לשוות זקיפות להליכתו אבל מרגיש כגנב. הוא הגיע לדלת חדר השינה שלהם. לבנה, סגורה. הוא הסתכל עליה, מאמץ את עיניו באפלה. שריטה ארוכה נמתחה לאורכה, שמעולם לא ראה בעבר. בעצם, חשב, מתי יצא לו להסתכל על הדלת הזאת, היא אף פעם לא הייתה סגורה. הוא התקרב עוד קצת וניסה להקשיב. לא דיבורים, גם לא התייפחות. אולי כבר סיימה לבכות והתעייפה. הוא הריח סיגריה פתאום ודמיין אותה יושבת מכופפת ליד החלון ומדליקה סיגרה מסיגריה, כל כך פגועה שלא מעניין אותה מה קבעו. במחשבה שנייה לא היה בטוח שהריח. אולי נרדמה, ועצם המחשבה שיכלה להירדם עוררה אותו. הוא הרגיש את הדם זורם לפנים בכוח ומתרוקן מייד, כמו צבע טרי שנוזל מקיר. הוא התקרב ללחוץ על הידית ואז הסתובב. לא, הוא לא ייכנס. הגיע עד הספה, נעמד לרגע ואז חזר אחורה. שם, מול הדלת, העביר את קצות אצבעותיו באיטיות על פני השריטה הארוכה, ואז, לאט, הניח את משקלו על הידית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: