וָסָּת

רגולטור, מסדר, מנגנון במכונה הקובע סדר וקצב בפעולתה

טיק. טיק. טיק. טיק. המטרונום תקתק בקצב קבוע. עומד על המדף הקטן במרכז החדר. החדר כולו עמד שקט סביב המכשיר הקטן. היה זה מטרונום מכני, עם מוט שזז מצד לצד, לא כמו הסוגים החשמליים, האוטומטיים, חסרי הנשמה.

טיק. טיק. טיק. טיק. החדר דמם. הערב כבר התחיל לרדת והחלון היחיד בחדר הוגף בוילון. מעט אור נכנס, ואליו הצטרף האור המועט ממנורה בעלת אהיל כהה שעמדה ליד השולחן. ארון הספרים הכבד, שנראה שלא אובק כבר זמן רב, כמעט קרס תחת נטל הידע שהופקד בידיו.

טיק. טיק. טיק. המטרונום עמד במרכז החדר. קוצב את הזמן שעוד נותר. מחבר את כל החלקים. בורג חשוב במנגנון הגדול הזה, הבורג החשוב ביותר.

טיק. טיק. טיק. טיק. איש לא נכנס לפה זמן רב, זה ברור. השולחן מסודר, מסודר מדי. הכיסאות שהוצבו משני צדדיו, ממתינים בסבלנות למישהו שימלא אותם. עוד שתי כורסאות בחלק המרוחק של החדר, מרופדות בבד עבה ורך שניתן לשקוע לתוכו, אבל לא עד הסוף. המבט הראשון לא משקר, החדר עומד ללא תזוזה. כי איזו תזוזה כבר יכולה להיות לו. אבל במבט ארוך יותר, ממוקד, מתחילה להראות בברור התנועה, כמו השמש שזורחת לאט וחושפת טיפה אחר טיפה. המבט הראשון לא משקר, התנועה נוצרת מתוך ההתבוננות. שום תמונה לא הייתה תופסת זאת.

טיק. טיק. טיק. טיק. המטוטלת הקטנה עושה זאת, מזיזה הכל. ממקום למקום. מצד לצד. כמו תא עמוק בספינה, בלב ים, זז בקצב הגלים. אבל הוא זז מתנועה חיצונית, מטרונום או לא מטרונום. וכאן, ובכן כאן התנועה היא פנימית. הוא באמת נראה קטן מאוד, עומד שם במרכז החדר. אני זוכר כשהבאתי אותו לכאן, מציב אותו בדיוק במקום הנכון, משוכנע שהוא מה שהחדר צריך. אני הפעלתי אותו. לפני זמן רב, זמן רב מדי. אני סגרתי את הוילון בחדר. אני הוא זה ששם את הספרים בארון, אחד אחרי השני. ממלא כל אחד מהמדפים, ואז, כשנגמר המקום, מוסיף עוד שורה בכל מדף, מותיר את אלו שמאחור להישכח. אני בחרתי את המנורה ואת האהיל. אני הזמנתי את השולחן, לפי מידותיו המדויקות, אצל הנגר. מהעץ הכבד ביותר. הכל היה צריך להיות כבד כאן. שמתי שם מספיק מקום לכל הדברים שאני צריך.

טיק. טיק. טיק. טיק. אני זה שמתח אותו, מתחתי אותו טוב. וכיוונתי אותו בדיוק לקצב הנכון. הרמתי את המשקולת עד שהתנועה הייתה בדיוק כמו שרציתי אותה. בערבים הייתי יושב על הספה ומקשיב לו, פועם, זז מצד לצד. מרעיד את לבי ואת חדרי. יושב שם וחושב. בודק מחשבה אחר מחשבה. פורס אחת לפניי, מהרהר בה עד שהייתי מסיים איתה. כל פעם לאט יותר.

טיק. טיק. טיק. טיק. בודק עוד מחשבה. טיק. טיק. טיק. הייתי יושב שם בשקט, בלי לזוז, עד שהרגשתי את הזמן מתחיל להאט. אבל הוא לא יכל להתל בי, היה לי התקתוק שלי. קבוע, שומר על הזמן באורך הנכון. ועם כל תקתוק זזתי קדימה, ועם כל תקתוק נוסף חזרתי אחורה, ולרגע, ביניהם, הייתי במרכז. קצב ליבי הואט, מתמזג עם קצבו, בסינכרון מושלם, עד שהייתי נרדם בכורסה, שוקע לאט אחורה, פועם בתוכי, ללא הפסקה.

טיק. טיק. טיק. טיק. לפני ששמתי לב היו באים החלומות. סוחפים אותי הלאה משם. באים גל אחר גל וסוחפים אותי. וכל אותו זמן אני יכול לשמוע את התקתוק, שכבר מזמן הפך להיות חלק ממני, עמוק בתוכי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: