אכזריות

קשי לב, חסר רחמים

 

"זה כבר מספיק עמוק?", שאל הצעיר את האיש הזקן.

"לא, תמשיך לחפור", ענה לאט, מבלי להביט.

הצעיר עמד לרגע, עם האת ביד, והביט באדמה. בור גדול היה פעור מולו, בעומק של כמאה חמישים סנטימטר. האיש הזקן הרים את מבטו, שולח את עיניו לבדוק מה פשר השקט שנוצר, והצעיר בתגובה חזר לחפור.

הם חפרו מאז שירד הלילה. הגיעו לשם אחרי חצות עם הטנדר הירוק המאובק, פנסי המכונית מאירים את האדמה שהיה צריך לפנות. בהתחלה עבדו ביחד, עד שהאיש הזקן התקרב לנקודת אפיסת הכוחות, והפסיק כמה רגעים קודם. הוא תקע את האת באדמה בכוח שנשאר בו ונשען עליה בשתי ידיו, בעוד הצעיר ממשיך להעמיק, סנטימטר אחר סנטימטר.

הוא כבר היה רחב דיו, ועמוק דיו, הצעיר היה בטוח. אבל הוא לא רצה לשאול אותו שוב. גם ככה לא היו אנשים של מילים, וגם ככה לא היה בכך טעם.

השדה היה נטוש ומבודד והתאים לצרכיהם בדיוק. הם מצאו אותו כמעט במקרה, באחד השיטוטים הליליים שלהם. האיש הזקן הורה לצעיר לעצור את המכונית. הוא יצא ממנה, ולאחר רגע התכופף ולקח חופן אדמה בכף ידו, נותן לה לעבור דרך האצבעות שלו כשהוא עושה את דרכו חזרה.

“זה יתאים”, אמר לצעיר כשחזר למכונית.

הוא המשיך לחפור, מקשיב לטרטור השקט של המנוע מבעד לאת החפירה שנכנסה ויצאה מהאדמה. ערימת האדמה שלידו הלכה וגדלה, וראשו הלך והתרוקן. עם כל פיסת אדמה עוד קצת, כאילו הוא מסלק את המחשבות שלו עצמו מהמקום בו היו קבורות.

הם עבדו יחד שנים רבות, כשהצעיר היה עוד יותר צעיר, והאיש הזקן עוד לא היה כל כך זקן. אבל בשבילו הוא תמיד היה האיש הזקן. ובשביל האיש הזקן, הוא תמיד היה הצעיר.

פתאום שם לב שהאיש הזקן חזר לעבוד. הוא עמד לידו וחפר, אולי כבר זמן מה. עד כדי כך היה מנותק. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות, והצעיר לא רצה לתת לו לחפור יותר. הוא היה מוכן לחפור את כל הבורות שעוד נשארו בכל העולם כדי שהאיש הזקן לא יצטרך לחפור שוב. אבל האיש הזקן חפר, והצעיר לא אמר דבר. וזה היה המצב.

הם חפרו כך בשתיקה עוד כמה דקות נוספות, ואז עצר האיש הזקן. כל הארץ כולה הייתה פרוסה לפניהם בשדה הרחב. בעוד כמה רגעים תחל לעלות השמש. במרחק כבר היה אפשר לראות ניצנים ראשונים של אור. האיש הזקן לטש את מבטו במרחק. "זהו", אמר.

הצעיר עצר והתיישר, מנגב את מצחו עם גב היד. "מספיק עמוק?", שאל בפעם המי יודע כמה.

האיש הזקן התקרב לשפת הבור, התכופף וקפץ פנימה בקושי רב. לאט, מתפתל, הביא את עצמו למצב של שכיבה. האדמה הקרה, שלא נחשפה כבר שנים, חדרה דרך סיבי חולצתו והתפשטה בגופו. הוא שכב שם, מביט למעלה, מתוח, רגליים ישרות.

הצעיר עמד מאחוריו, מביט לתוך הבור בחשש. מביט בו, קטן כל כך, עיניו פקוחות ללא תזוזה. בקושי יכל לראות אותו בחשיכה שרק החלה להתפזר. הוא הביט על השדה שמצאו במקרה, שהיה באמת שדה טוב מאוד. אבל השדה היה, בכללותו, עוד שדה. כמו כל אלו שהיו לפניו.

האיש הזקן שכב שם עוד כמה דקות, בשתיקה, ואז, לאט, הביא את עצמו למצב ישיבה ויצא מן הבור.

"כן, מספיק עמוק", אמר. הצעיר הנהן והתחיל לאסוף את הכלים, מסמן לעצמו בראש היכן בדיוק היו כדי שיוכל לחזור לכאן שוב.

מדוקר

דקור, הרוג או פצוע בנשק חד

“מתי את חוזרת?”, שאלתי אותה כשהגענו לפינה של הבית שלה.

“חוזרת?”, פניה עטו את ארשת ההפתעה הקלה הזאת, שהיו עוטים כשרצתה להיראות מופתעת. וזה היה, כך למדתי, לעיתים קרובות.

המשכנו ללכת, היא התעלמה לחלוטין מהבית שלה, כאילו לא גרה שם, וגם אני. הקיץ כבר הגיע והרחובות היו לבנים מרוב אור, בוהקים, כאילו מישהו שפשף אותם כל הבוקר.

הכתף שלה התחככה בשלי בכל כמה צעדים. ניסיתי להתנהג בטבעיות, כאילו הכתפיים שלנו נוגעות ונפרדות מאז ומתמיד, אבל כל נגיעה גרמה לי להתקפל מעט. פתאום הייתה יכולה ללכת מהר, ואז לעבור לקצב איטי בלי התראה מוקדמת, בטבעיות הרגילה שלה. ואני נאלצתי איכשהו להסתדר ולהתאים כדי שנמשיך ללכת זה לצד זו, כאילו שום דבר לא השתנה. כך היינו גם בחיים עצמם. היום התקשרה אליי אחרי שכמעט שלושה חודשים לא שמעתי ממנה, וזה היה אחרי חודש שכמעט לא נפרדנו בו. פשוט התקשרה ואמרה “הי”, ואני, שהתכוננתי כל כך לרגע הזה, וידעתי בדיוק מה אגיד לה, כל כך התבלבלתי שעניתי גם אני “הי”.

“אתה רוצה לבוא איתי לסיבוב?”.

רציתי להגיד כן אבל פתאום הצלחתי להחזיק את עצמי, ושאלתי, בכל הנונשלנטיות שהצלחתי לגייס, “לסיבוב? איפה?”.

“כאן”, היא ענתה כאילו גם היא חשבה על כך לראשונה רק כרגע, כאילו זה כלל לא משנה לאן הולכים ואני בכלל לא מבין שום דבר.

שתקתי קצת מהצד השני, כי לא היה לי מה לומר.

“אז ניפגש מתחת לבית שלך?”, שאלה, כאילו כבר הסכמתי. כאילו לא היה ספק שאסכים.

“טוב”, אמרתי.

“נתראה עוד מעט”, אמרה, ואני קפצתי פתאום, “רגע, חכי שנייה”.

“כן?”, ממש הרגשתי אותה נעצרת באמצע הנחת השפופרת, ודמיינתי, לראשונה באותו יום, את הארשת על פניה.

בלעתי קצת רוק ואמרתי, “זה כל מה שיש לך להגיד לי?”.

שתיקה השתררה מעבר לקו. תהיתי אם היא תגיד משהו, ופתאום פחדתי שהיא הולכת לבטל.

ואז היא ענתה “כן”, בטון כזה שהבהיר שהיא באמת בדקה עם עצמה אם יש לה עוד משהו להגיד לי, והגיעה למסקנה שלא, שהיא אמרה הכל.

“אז נתראה”, אמרתי, והיא אמרה גם וניתקה. נזכרתי שלא קבענו באיזו שעה.

לקח לה בערך חצי שעה עד שהופיעה מעבר לפינה, עם גופייה וג’ינס קצרים וסנדלים, העור שלה לבן לבן, כאילו לא חשפה אותו לעולם כבר חודשים, כל החורף בעצם.

היא חיבקה אותי ואמרה: “התגעגעתי, למה לא התקשרת?”.

ואני, שלא האמנתי שככה השיחה מתקדמת, עניתי פשוט “לא יודע, הייתי קצת עסוק”.

“טוב, לא חשוב”, אמרה, “נלך?”.

הלכנו כמעט שעה, וכל הדרך היא סיפרה לי כל מיני דברים שקרו איתה, על אנשים שלא הכרתי ומקומות שלא הייתי בהם. אני לא מצליח לזכור אפילו אחד מהם עכשיו. ואז סיפרה שהיא נוסעת, לזמן לא מוגדר. שאלתי אותה עם מי והיא חייכה וענתה “לבד”.

כמה דקות אחרי שעברנו את הבית שלה נעצרה פתאום, ואני איתה.

“אני צריכה לזוז”, אמרה.

היא התקרבה וחיבקה אותי ואני חיבקתי חזרה, אבל רק קצת.

“תהיה בקשר, טוב?”, חייכה אליי.

“אבל את נוסעת”.

פניה עטו שוב את ארשת ההפתעה, זו הפעם השלישית.

“נכון”, אמרה לבסוף, כאילו נזכרה פתאום.

“תשמור על עצמך”, אמרה.

ועניתי: “גם את”. ואז הסתובבה והלכה לכיוון הבית שלה. ואני נשארתי לעמוד שם עוד רגע, מחכה בסבלנות שתיעלם מעבר לפינה ועוד קצת, כדי שאוכל להתחיל ללכת לבית שלי, שהיה גם, בדיוק, באותו הכיוון.

מנוקה

נקי, טהור

הוא טיאטא את רצפת המסדרון הארוך. התחיל מאוחר הפעם, מאוחר משהיה רגיל. ועייף. זאת הייתה העבודה השנייה שלו, ניקוי בניין האוניברסיטה, אחרי שכל היום עבד בעבודה האחרת. הוא הרים את עיניו מהרצפה וזרק מבט לעבר המסדרון. הוא נפרס מולו, בלתי נגמר. ככה היה נראה בימים המייאשים במיוחד.

תאורה קלושה האירה את הבניין. הוא לא אהב לעבוד עם אור מלא, כמו זה שדלק במהלך היום. בפעמים המעטות שהאחראי היה מגיע תמיד העיר לו על כך. “איך אפשר לראות ככה את הלכלוך? איך תדע אם נקי?”, אבל ליוסי זה לא הפריע. הוא אהב לעבוד בחושך וכבר ידע איפה כל האבק נמצא. התיאוריה שלו הייתה הפוכה: מי שצריך לראות את האבק, צריך לראות אותו לא כדי לדעת איפה לנקות, אלא כדי לדעת איפה לא לנקות. פטנט לעצלנים. כשמנקים מנקים גם איפה שרואים וגם איפה שלא רואים, היה אומר אם מישהו היה מתעניין. אבל לפעמים, כשהסתובבה מחשבה כזו אצלו בראש, חשב שהיה טוב יותר להיות פחות יסודי.

רצה לסיים כבר. הוא היה עייף ורעב. הארוחה הקלה שאכל בצהריים השאירה רושם מועט על קיבתו ואת הסנדביץ’ השני שכח בבית. את העבודה התחיל מלמעלה, מהקומה הרביעית, מסיים קומה אחר קומה עד שהגיע לכניסה והמשיך משם הביתה. אף פעם לא היה שם ביום, גם כשהתראיין הגיע בערב, ישר מהעבודה השנייה. הוא לא ידע מי לומד שם ומה מלמדים שם. הבניין תמיד היה ריק, ולא היה את מי לשאול.

יוסי עבר מכיתה לכיתה ופתח את הדלתות הסגורות כדי שיוכלו להתאוורר. הוא לא היה אחראי על הכיתות, אותן מישהו אחר היה מנקה. למרות שאף פעם לא פגש שם מישהו אחר. יוסי התקרב כבר לסוף המסדרון, תחת הדלת ראה אור שנשכח והוא פתח אותה וסגר את האור.

“סליחה”, שמע קול מבפנים שהיה שקול ורציני מאוד.

יוסי עמד שם לרגע בלי לזוז. הוא ידע ששמע את הקול אבל חש כאילו דמיין, למרות שקול כזה לא נשמע סתם בתוך הראש של מישהו.

“אתה מוכן לפתוח את האור בבקשה?”, נשמע הקול שוב, סמכותי ממקודם. יוסי מייד לחץ על המפסק. נורות הפלורסנט פרפרו קצת לפני שחזרו לחיים והחדר נשטף באור לבן-צהוב. האיש בעל הקול ישב מאחורי שולחן אל מול כיתה ריקה ומסודרת, מוקף בניירות. יוסי הביט בו ולא הוציא הגה. האיש בחן אותו היטב, הוא הרכיב משקפיים עגולות קטנות ושיערו המאפיר התנשא ברעמה קטנה מעל ראשו.

“אפשר לעזור לך במשהו?”, שאל.

“לא. אני מנקה פה. מצטער, לא רגיל לראות כאן מישהו כשאני בא”.

האיש הביט בשעונו. “כן, כבר די מאוחר לא? אבל נראה שאני אשאר כאן עוד קצת למרות הכל”.

יוסי עמד שם עדיין, שותק.

“זה בסדר מבחינתך, כן?”, הוסיף כשראה שיוסי לא זז.

“כן, כן, בטח”, אמר ויצא משם.

הוא סגר את הדלת בשקט והביט באור שבקע מתחתיה, חושב על האיש הזה, שעובד גם בשעה מאוחרת כזו, בדיוק כמוהו. הוא הנהן בראשו ולקח את המטאטא שהשעין ליד הדלת. ממשיך להתקדם, צעד אחר צעד, עד קצה המסדרון. מטאטא ואוסף, מרוכז מאוד עד שהגיע לסוף. הוא עמד לכבות את האורות בקומה לפני שירד לקומה השנייה, כמו שעשה כל ערב, וברגע האחרון נזכר באיש. החליט להשאיר לו את האור, אפילו שהוא לא ידע לסגור. לא יקרה כלום אם פעם אחת האורות יהיו דולקים כל הלילה.

הֲמָתָה

הריגה, הוצאה להורג

רגע אחרון מס’ 1.

הוא מסתכל עלי קצת אחרת. בעצם, הוא מסתכל עלי, אחרי הרבה זמן שלא. מטוס עובר בשמיים, נמוך. הוא מרים את הראש, שובר את המבט, וגם אני, אחריו. הוא חוצה את השמיים הכחולים, בין העננים, אני חושב שהיו כמה. ואז הוא מוריד את המבט ומביט בי שוב. פיו נפתח מעט, ונותר ככה, פתוח. הרווח בין שפתיו, לא יכול להפסיק להסתכל עליו. עיני נשאבות. שפתיים אדומות, עבות, בשרניות, ואני תקוע ברווח.

העיניים שלו בוהות בי, אני מרגיש אותן היטב על שלי. אני מרים את עיני אליו ולא רואה כלום, רק אור, מסנוור, מהשמש מאחורה. “אלון”, הוא אומר.

רגע אחרון מס’ 2.

יושבים באוטו, בפקק. נוסעים, אבל לא זזים. פקק. היד שלו מטופפת בעצבנות על ההגה, שיר ברדיו שאי אפשר לשמוע. משקפי השמש מונחים לו על הפנים, ככה שרואים קצת מהעיניים. כמו שהוא אוהב.

נוסעים לים. השמש מרתיחה את הבפנים של האוטו ואני מתחיל להזיע. האוויר עומד. אני פותח חלון, מסובב את הידית בכוח והיא חורקת. החלון יורד לאט, נפתח עד האמצע. האוויר מבחוץ נכנס והאוויר מבפנים יוצא ועכשיו האוויר שעמד באוטו עומד בכל העולם. וכולם עומדים, ולא זזים. הוא מבחין בי פתאום. “מה עובר עליך?” צוחק צחוק מרגיע, תופס לי את הכתף, כאילו אני לא שם. סיגריה בזוית הפה שלו, שכחתי ממנה. לוקח עוד שאיפה ארוכה ומעיף אותה מהחלון, משלי. אני רואה אותה עפה, בוערת, נוחתת על הכביש, ורוצה שיהיה לילה.

רגע אחרון מס’ 2 א’.

הוא מדליק את הסיגריה ומציע לי גם. “לא תודה”, אני אומר בלי קול, והוא שומע. בוא לא ניסע, בוא נישאר. גם ככה חם מדי. כולם נוסעים היום, אני ממשיך לשכנע אותו בשקט. בוא נישאר, והוא לא שומע.

רגע אחרון מס’ 3.

אני מגשש בחשכה. הולך במסדרון אין סופי של חושך, בלי גבולות, בלי קוים. אני מתבייש לקרוא לו, כאילו משהו יקרה אם יישמע הקול שלי. תופס גוף, ממשש. הולך ישר לסימנים: פנים, זיפים, עיניים חדות ולמטה לחזה. ממשיך הלאה. עובר עוד גוף. הם כולם דומים ואי אפשר לראות כלום, אבל אני יודע שאדע כשזה יהיה הוא. פתאום אני שם לב לקולות, מסביב, מלמעלה, מהקירות עצמם. חלקם לא רוצים לשחרר אותי, אני מתנער בכוח. איפה אתה? עולה בועה לאוויר ומתפוצצת. אני חושב שאני רואה משהו, פתאום. עיני מתחילות להתרגל. אני רואה אותו, שעון על קיר, עיניים חצי פתוחות חצי עצומות, מסתכלות ישירות אלי, לא רואות אותי. הידיים שלו תופסות למישהו את הראש, והוא מביט בי. “זה לא מה שרצית?”, הוא אומר, לא לי. אני עומד שם עוד רגע, ופותח את הג’ינס.

רגע אחרון מס’ 4.

הוא שוכב מתחתי. שנינו מזיעים ואני מתגלגל ימינה, נשכב לידו. על הגב, שנינו מביטים בתקרה. הנר עומד להיכבות וטיפה אחר טיפה של אור מתגלה בשמיים. אני שומע את הנשימות שלו, שקטות, עמוקות. אני מביט אליו שוב, והוא עדיין מסתכל בתקרה בעיניים פקוחות. עיניו מתחילות להיעצם, ואני יודע שברגע שיסגרו אפסיק להתקיים. לא יהיה אני יותר, לא יהיה אנחנו יותר. העפעפיים שלו נעשים כבדים, ומתחילים את מסעם למטה. אני לא רוצה עדיין, אני אומר לו. הוא לא מביט לעברי. עוד לא, אני צועק, וצליל חלול קופץ בין קירות ראשי, הלוך וחזור. ועוד רגע עובר, והעיניים, נעצמות. ואני. הפסקתי. להיות.