הֲמָתָה

הריגה, הוצאה להורג

רגע אחרון מס’ 1.

הוא מסתכל עלי קצת אחרת. בעצם, הוא מסתכל עלי, אחרי הרבה זמן שלא. מטוס עובר בשמיים, נמוך. הוא מרים את הראש, שובר את המבט, וגם אני, אחריו. הוא חוצה את השמיים הכחולים, בין העננים, אני חושב שהיו כמה. ואז הוא מוריד את המבט ומביט בי שוב. פיו נפתח מעט, ונותר ככה, פתוח. הרווח בין שפתיו, לא יכול להפסיק להסתכל עליו. עיני נשאבות. שפתיים אדומות, עבות, בשרניות, ואני תקוע ברווח.

העיניים שלו בוהות בי, אני מרגיש אותן היטב על שלי. אני מרים את עיני אליו ולא רואה כלום, רק אור, מסנוור, מהשמש מאחורה. “אלון”, הוא אומר.

רגע אחרון מס’ 2.

יושבים באוטו, בפקק. נוסעים, אבל לא זזים. פקק. היד שלו מטופפת בעצבנות על ההגה, שיר ברדיו שאי אפשר לשמוע. משקפי השמש מונחים לו על הפנים, ככה שרואים קצת מהעיניים. כמו שהוא אוהב.

נוסעים לים. השמש מרתיחה את הבפנים של האוטו ואני מתחיל להזיע. האוויר עומד. אני פותח חלון, מסובב את הידית בכוח והיא חורקת. החלון יורד לאט, נפתח עד האמצע. האוויר מבחוץ נכנס והאוויר מבפנים יוצא ועכשיו האוויר שעמד באוטו עומד בכל העולם. וכולם עומדים, ולא זזים. הוא מבחין בי פתאום. “מה עובר עליך?” צוחק צחוק מרגיע, תופס לי את הכתף, כאילו אני לא שם. סיגריה בזוית הפה שלו, שכחתי ממנה. לוקח עוד שאיפה ארוכה ומעיף אותה מהחלון, משלי. אני רואה אותה עפה, בוערת, נוחתת על הכביש, ורוצה שיהיה לילה.

רגע אחרון מס’ 2 א’.

הוא מדליק את הסיגריה ומציע לי גם. “לא תודה”, אני אומר בלי קול, והוא שומע. בוא לא ניסע, בוא נישאר. גם ככה חם מדי. כולם נוסעים היום, אני ממשיך לשכנע אותו בשקט. בוא נישאר, והוא לא שומע.

רגע אחרון מס’ 3.

אני מגשש בחשכה. הולך במסדרון אין סופי של חושך, בלי גבולות, בלי קוים. אני מתבייש לקרוא לו, כאילו משהו יקרה אם יישמע הקול שלי. תופס גוף, ממשש. הולך ישר לסימנים: פנים, זיפים, עיניים חדות ולמטה לחזה. ממשיך הלאה. עובר עוד גוף. הם כולם דומים ואי אפשר לראות כלום, אבל אני יודע שאדע כשזה יהיה הוא. פתאום אני שם לב לקולות, מסביב, מלמעלה, מהקירות עצמם. חלקם לא רוצים לשחרר אותי, אני מתנער בכוח. איפה אתה? עולה בועה לאוויר ומתפוצצת. אני חושב שאני רואה משהו, פתאום. עיני מתחילות להתרגל. אני רואה אותו, שעון על קיר, עיניים חצי פתוחות חצי עצומות, מסתכלות ישירות אלי, לא רואות אותי. הידיים שלו תופסות למישהו את הראש, והוא מביט בי. “זה לא מה שרצית?”, הוא אומר, לא לי. אני עומד שם עוד רגע, ופותח את הג’ינס.

רגע אחרון מס’ 4.

הוא שוכב מתחתי. שנינו מזיעים ואני מתגלגל ימינה, נשכב לידו. על הגב, שנינו מביטים בתקרה. הנר עומד להיכבות וטיפה אחר טיפה של אור מתגלה בשמיים. אני שומע את הנשימות שלו, שקטות, עמוקות. אני מביט אליו שוב, והוא עדיין מסתכל בתקרה בעיניים פקוחות. עיניו מתחילות להיעצם, ואני יודע שברגע שיסגרו אפסיק להתקיים. לא יהיה אני יותר, לא יהיה אנחנו יותר. העפעפיים שלו נעשים כבדים, ומתחילים את מסעם למטה. אני לא רוצה עדיין, אני אומר לו. הוא לא מביט לעברי. עוד לא, אני צועק, וצליל חלול קופץ בין קירות ראשי, הלוך וחזור. ועוד רגע עובר, והעיניים, נעצמות. ואני. הפסקתי. להיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: