מנוקה

נקי, טהור

הוא טיאטא את רצפת המסדרון הארוך. התחיל מאוחר הפעם, מאוחר משהיה רגיל. ועייף. זאת הייתה העבודה השנייה שלו, ניקוי בניין האוניברסיטה, אחרי שכל היום עבד בעבודה האחרת. הוא הרים את עיניו מהרצפה וזרק מבט לעבר המסדרון. הוא נפרס מולו, בלתי נגמר. ככה היה נראה בימים המייאשים במיוחד.

תאורה קלושה האירה את הבניין. הוא לא אהב לעבוד עם אור מלא, כמו זה שדלק במהלך היום. בפעמים המעטות שהאחראי היה מגיע תמיד העיר לו על כך. “איך אפשר לראות ככה את הלכלוך? איך תדע אם נקי?”, אבל ליוסי זה לא הפריע. הוא אהב לעבוד בחושך וכבר ידע איפה כל האבק נמצא. התיאוריה שלו הייתה הפוכה: מי שצריך לראות את האבק, צריך לראות אותו לא כדי לדעת איפה לנקות, אלא כדי לדעת איפה לא לנקות. פטנט לעצלנים. כשמנקים מנקים גם איפה שרואים וגם איפה שלא רואים, היה אומר אם מישהו היה מתעניין. אבל לפעמים, כשהסתובבה מחשבה כזו אצלו בראש, חשב שהיה טוב יותר להיות פחות יסודי.

רצה לסיים כבר. הוא היה עייף ורעב. הארוחה הקלה שאכל בצהריים השאירה רושם מועט על קיבתו ואת הסנדביץ’ השני שכח בבית. את העבודה התחיל מלמעלה, מהקומה הרביעית, מסיים קומה אחר קומה עד שהגיע לכניסה והמשיך משם הביתה. אף פעם לא היה שם ביום, גם כשהתראיין הגיע בערב, ישר מהעבודה השנייה. הוא לא ידע מי לומד שם ומה מלמדים שם. הבניין תמיד היה ריק, ולא היה את מי לשאול.

יוסי עבר מכיתה לכיתה ופתח את הדלתות הסגורות כדי שיוכלו להתאוורר. הוא לא היה אחראי על הכיתות, אותן מישהו אחר היה מנקה. למרות שאף פעם לא פגש שם מישהו אחר. יוסי התקרב כבר לסוף המסדרון, תחת הדלת ראה אור שנשכח והוא פתח אותה וסגר את האור.

“סליחה”, שמע קול מבפנים שהיה שקול ורציני מאוד.

יוסי עמד שם לרגע בלי לזוז. הוא ידע ששמע את הקול אבל חש כאילו דמיין, למרות שקול כזה לא נשמע סתם בתוך הראש של מישהו.

“אתה מוכן לפתוח את האור בבקשה?”, נשמע הקול שוב, סמכותי ממקודם. יוסי מייד לחץ על המפסק. נורות הפלורסנט פרפרו קצת לפני שחזרו לחיים והחדר נשטף באור לבן-צהוב. האיש בעל הקול ישב מאחורי שולחן אל מול כיתה ריקה ומסודרת, מוקף בניירות. יוסי הביט בו ולא הוציא הגה. האיש בחן אותו היטב, הוא הרכיב משקפיים עגולות קטנות ושיערו המאפיר התנשא ברעמה קטנה מעל ראשו.

“אפשר לעזור לך במשהו?”, שאל.

“לא. אני מנקה פה. מצטער, לא רגיל לראות כאן מישהו כשאני בא”.

האיש הביט בשעונו. “כן, כבר די מאוחר לא? אבל נראה שאני אשאר כאן עוד קצת למרות הכל”.

יוסי עמד שם עדיין, שותק.

“זה בסדר מבחינתך, כן?”, הוסיף כשראה שיוסי לא זז.

“כן, כן, בטח”, אמר ויצא משם.

הוא סגר את הדלת בשקט והביט באור שבקע מתחתיה, חושב על האיש הזה, שעובד גם בשעה מאוחרת כזו, בדיוק כמוהו. הוא הנהן בראשו ולקח את המטאטא שהשעין ליד הדלת. ממשיך להתקדם, צעד אחר צעד, עד קצה המסדרון. מטאטא ואוסף, מרוכז מאוד עד שהגיע לסוף. הוא עמד לכבות את האורות בקומה לפני שירד לקומה השנייה, כמו שעשה כל ערב, וברגע האחרון נזכר באיש. החליט להשאיר לו את האור, אפילו שהוא לא ידע לסגור. לא יקרה כלום אם פעם אחת האורות יהיו דולקים כל הלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: