אכזריות

קשי לב, חסר רחמים

 

"זה כבר מספיק עמוק?", שאל הצעיר את האיש הזקן.

"לא, תמשיך לחפור", ענה לאט, מבלי להביט.

הצעיר עמד לרגע, עם האת ביד, והביט באדמה. בור גדול היה פעור מולו, בעומק של כמאה חמישים סנטימטר. האיש הזקן הרים את מבטו, שולח את עיניו לבדוק מה פשר השקט שנוצר, והצעיר בתגובה חזר לחפור.

הם חפרו מאז שירד הלילה. הגיעו לשם אחרי חצות עם הטנדר הירוק המאובק, פנסי המכונית מאירים את האדמה שהיה צריך לפנות. בהתחלה עבדו ביחד, עד שהאיש הזקן התקרב לנקודת אפיסת הכוחות, והפסיק כמה רגעים קודם. הוא תקע את האת באדמה בכוח שנשאר בו ונשען עליה בשתי ידיו, בעוד הצעיר ממשיך להעמיק, סנטימטר אחר סנטימטר.

הוא כבר היה רחב דיו, ועמוק דיו, הצעיר היה בטוח. אבל הוא לא רצה לשאול אותו שוב. גם ככה לא היו אנשים של מילים, וגם ככה לא היה בכך טעם.

השדה היה נטוש ומבודד והתאים לצרכיהם בדיוק. הם מצאו אותו כמעט במקרה, באחד השיטוטים הליליים שלהם. האיש הזקן הורה לצעיר לעצור את המכונית. הוא יצא ממנה, ולאחר רגע התכופף ולקח חופן אדמה בכף ידו, נותן לה לעבור דרך האצבעות שלו כשהוא עושה את דרכו חזרה.

“זה יתאים”, אמר לצעיר כשחזר למכונית.

הוא המשיך לחפור, מקשיב לטרטור השקט של המנוע מבעד לאת החפירה שנכנסה ויצאה מהאדמה. ערימת האדמה שלידו הלכה וגדלה, וראשו הלך והתרוקן. עם כל פיסת אדמה עוד קצת, כאילו הוא מסלק את המחשבות שלו עצמו מהמקום בו היו קבורות.

הם עבדו יחד שנים רבות, כשהצעיר היה עוד יותר צעיר, והאיש הזקן עוד לא היה כל כך זקן. אבל בשבילו הוא תמיד היה האיש הזקן. ובשביל האיש הזקן, הוא תמיד היה הצעיר.

פתאום שם לב שהאיש הזקן חזר לעבוד. הוא עמד לידו וחפר, אולי כבר זמן מה. עד כדי כך היה מנותק. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות, והצעיר לא רצה לתת לו לחפור יותר. הוא היה מוכן לחפור את כל הבורות שעוד נשארו בכל העולם כדי שהאיש הזקן לא יצטרך לחפור שוב. אבל האיש הזקן חפר, והצעיר לא אמר דבר. וזה היה המצב.

הם חפרו כך בשתיקה עוד כמה דקות נוספות, ואז עצר האיש הזקן. כל הארץ כולה הייתה פרוסה לפניהם בשדה הרחב. בעוד כמה רגעים תחל לעלות השמש. במרחק כבר היה אפשר לראות ניצנים ראשונים של אור. האיש הזקן לטש את מבטו במרחק. "זהו", אמר.

הצעיר עצר והתיישר, מנגב את מצחו עם גב היד. "מספיק עמוק?", שאל בפעם המי יודע כמה.

האיש הזקן התקרב לשפת הבור, התכופף וקפץ פנימה בקושי רב. לאט, מתפתל, הביא את עצמו למצב של שכיבה. האדמה הקרה, שלא נחשפה כבר שנים, חדרה דרך סיבי חולצתו והתפשטה בגופו. הוא שכב שם, מביט למעלה, מתוח, רגליים ישרות.

הצעיר עמד מאחוריו, מביט לתוך הבור בחשש. מביט בו, קטן כל כך, עיניו פקוחות ללא תזוזה. בקושי יכל לראות אותו בחשיכה שרק החלה להתפזר. הוא הביט על השדה שמצאו במקרה, שהיה באמת שדה טוב מאוד. אבל השדה היה, בכללותו, עוד שדה. כמו כל אלו שהיו לפניו.

האיש הזקן שכב שם עוד כמה דקות, בשתיקה, ואז, לאט, הביא את עצמו למצב ישיבה ויצא מן הבור.

"כן, מספיק עמוק", אמר. הצעיר הנהן והתחיל לאסוף את הכלים, מסמן לעצמו בראש היכן בדיוק היו כדי שיוכל לחזור לכאן שוב.

מחשבה אחת על “אכזריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: