גוספל

שירה דתית נוצרית רבת רגש של זמר ומקהלה

זו לא הייתה הפעם הראשונה בניו-יורק, אבל למען האמת, זו הייתה הפעם השנייה. נכון ששנים של צפייה בסרטים גרמו לי להרגיש שאני מכיר את העיר, אבל דבר לא היה רחוק יותר מהאמת. נחתתי בג'יי.אפ.קיי, הלום מעייפות שליוותה אותי לכל מקום. בקושי הצלחתי לשמור על עיניים פתוחות לאורך נסיעת המונית, כשמנהטן נפרשה מולי לאיטה. המונית עצרה ליד המלון והייתי בטוח שעשיתי את הטעות של חיי. לבוא לפה לבד, לשבוע, עם ג'ט לג שהותיר אותי תשוש. שכבתי כל אותו לילה בחדרי במלון, שכמו שהובטח, לא היה במרכז ולא היה נקי, והקשבתי לרעשים מהחדרים הסמוכים זולגים לתוך תודעתי, כמו צבע שמטופטף באיטיות לכוס מים.

כשהבוקר הגיע הצלחתי לגרור את עצמי החוצה לחפש סטארבאקס, שלא היה טוב, אבל לפחות היה מוכר. את המשך הבוקר ביליתי בשיטוטים בעיר המוכרת-זרה תוהה מה בעצם אני עושה פה, מופתע לגלות שהעניין הזה של הבריחה לא עובד. בצהריים חזרתי לחדר ומצאתי לראשונה מזה יממה את השינה שחיפשתי. היא סחפה אותי בגסות והדבר הבא שקרה הוא הלילה. ערני ומבולבל יצאתי שוב, בלי לדעת לאן.

כך עברו עליי ארבעת הימים הראשונים בעיר המדהימה בעולם, בבדידות כמוה לא חוויתי מעולם. הצליל של קולי כמעט ונשכח ממני, עד שמפעם לפעם הריק השקט הפך לכה מוחשי למול צלילי העיר הרועשת. לא דיברתי עם איש. רק עם המוכרת בסטארבקס, עם מוכר הסיגריות, עם המלצר. הם שמעו את הבקשה, אבל איך באמת אני נשמע, לא היה להם מושג. ואיתם, גם אני התחלתי לאבד אותו.

ירדתי את הרחובות לאורך השדרות שוב ושוב, נזכר רק בסוף הליכה ארוכה שכבר הייתי פה אתמול, או היום. נצמדתי לסמטאות ולרחובות הקטנים ואמרתי לעצמי שהייתי צריך ליסוע ללונדון, שלפחות הלמה את מצב הרוח שלא הצלחתי לנער.

ביום החמישי, בזמן שהלכתי ברחובות, קול אחד נפרד מהמולת העיר והתגנב לראשי. שירה, עדינה כל כך שהצלחתי להבחין רק ברמזים של מילים. עדינה כל כך שגם אם אהיה בצמוד אליה לא לחלוטין אוכל לשמוע.

מוקסם ואחוז, יצאתי לחפש. הולך לראשונה במסלול חדש, מודרך לא על ידי מספרי רחובות, אלא על ידי צליל שבא לקחת אותי לאן שאני צריך להגיע. כן, חמישה ימים של שתיקה מכניסים כמה רעיונות מוזרים לתוך הראש. לאחר כמה פניות הגעתי לפינת רחוב, ושם ראיתי אותה. היא ניגנה בגיטרה ושרה ועוברי אורח עברו על פניה הלוך ושוב. מפעם לפעם נזרקו לעברה כמה מטבעות, אליהם הגיבה בחיוך עדין שהמיועד שלו כבר מזמן נעלם. התיישבתי על מדרגות אבן, מקשיב. הקול הדהד בראשי ועטף אותי בשלווה שלא הרגשתי מאז שהגעתי, אבל מייד עם השלווה הגיעה גם תאוות הבצע. רציתי את החיוך שלה. ראיתי אותם נוצרים, עוד אחד ועוד אחד, למרות שאף אחד לא הסתכל חזרה. הם עוררו בי את תחושת הערגה והניכור של משהו שיש לו ערך רק כשהוא שייך לך.

פשפשתי בכיסיי, ומצאתי רק שטר של עשרים. העפתי מבט שואל ברחוב, ואכן, סניף של סטארבקס עמד שם. ניגשתי בבהילות, מפחד לעזוב, וביקשתי לפרוט. חזרתי לרחוב, וזה היה רחוב אחר. בלעדיה. ישבתי על מדרגות האבן עד שירד הערב, מחכה שתחזור. חזרתי לשם למחרת, וגם ביום שאחריו, מבלה כמחצית מהיום שם, ואת המחצית השנייה בחיפושים אחריה, עד שהגיע הזמן לעזוב. אני שוכב במיטה, מתקשה להירדם, וקולה שנשרט בינתיים מתגנב מבעד לכתמי הצבע ועוטף אותי בתוגה הניו-יורקית שלו.

מחשבה אחת על “גוספל

  1. סיון הגיב:

    כמיהה ותוגה ואפרוריות. אהבתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: