מזמור

1. שיר, זמר, פזמון 
2. כינוי לפרק מפרקי תהילים

הוא בכה במושב האחורי כל הדרך חזרה מחיפה. לא הפסיק מהרגע שיצאנו. אי אפשר לעצור, מאוחר. אבל הוא לא מפסיק לבכות. בכי חרישי, חצי מתוך שינה, חצי מתוך עירות. העיניים קצת פתוחות והוא לוטש אותן החוצה, ללילה.

אין כמעט פנסים בכביש הזה. אני מגביר את הרדיו, קצת, לא להעיר אם נרדם, אבל גם כדי שאוכל קצת להפסיק לשמוע. כל כמה מאות מטרים אני מחליש, לבדוק, והוא עדיין בוכה. משהו מטריד אותו בזמן האחרון, רודף אותו. זכרונות מציפים בלי הפסקה. כבר מאוחר בשבילו, מאוחר מדי. גם ככה השעון הביולוגי מעיר אותו מוקדם מדי, ואז כל מחר הוא יהיה סהרורי. ואני איתו.

אני חושב שאני שומע קרעי מילים מתוך היבבות, אבל אין להן משמעות. הוא לא מכיר הרבה, גם ככה. גם כאלו שהכיר, נראה שכבר שכח. ידעתי שזה רעיון גרוע להביא אותו, אבל המשפחה רצתה לראות, ואמרו שזה חשוב. ושהוא גם ישמח. הצחקתם אותי. הדברים שמשמחים אותו הם כמו הדברים שמעציבים אותו, אטומים, סתומים, מובנים רק לו. ולפעמים אני תוהה אם אפילו לו הם מובנים. אולי כן צריך לעצור, לשבת איתו מאחורה, ללטף אותו עד שירגע. אבל מצד שני, הוא יכול להמשיך ככה גם כל הלילה.

אני חדש בזה, אני מזכיר לעצמי. אני עדיין לומד. ועד שאלמד זה כבר יעלם. “אבא”, אני חושב ששמעתי ועיני קופצות למראה. העיניים שלו אותו דבר, בוהות החוצה, הוא מכונס במושב שלו, והמלמולים החרישיים ממשיכים להתנגן. אני מחליש את הרדיו, לשמוע טוב יותר, אותו הפעם. אם הוא יגיד שוב אבא, אני חייב לעצור. אני עוצר, אני משקר לעצמי. ולמה דווקא זאת המילה שתקועה בו, מאיפה דווקא את זה הוא מביא, לכאן, עכשיו?

מתי איבדתי אותו? בהתחלה הייתה לי כל כך הרבה סבלנות. שליחות ממש. ישן לידו, רגיש לכל צורך. ומטפל, כמו שלא טיפלתי מעולם. אבל הרגש התכהה בינתיים, ופתאום מצאתי את עצמי איתו וחושב מתי זה יגמר, ומחשב שעות שינה, ומתגעגע לזמן שלי. מה כבר עשיתי עם הזמן שלי קודם שהוא פתאום כל כך חשוב?

מעט מכוניות על הכביש הלילה ורק חצי דרך מאחורינו. למה נשארתי כל כך מאוחר? הוא נרדם, והיה נעים ומשפחתי לשם שינוי. שתינו קצת, ועוד קצת, ולכן גם הראש שלי הולם עכשיו קצת. האוטו עולה על מהמורה בכביש ושנינו מזדעזעים. הגוף שלו משנה כיוון מהמכה וזז ימינה, ועכשיו הוא סתם בוהה לתוך הכיסא. בוהה ובוכה.

אני בודק טוב את הכביש ומסובב את הראש, העיניים עדיין חצי פקוחות, אבל הוא לא ער. למה אפילו את השינה הוא לא מצליח לקבל כמו שצריך? אני שולח את יד ימין אחורה, מחפש את ידו. אני אוחז בה, קטנה ועדינה כל כך, מקומטת. איך בכלל מחזיקים יד כזאת? יותר מדי שאלות, יותר מדי שאלות בלי תשובות.

הוא מגיב אל היד שלי ואני מתחיל למלמל שיר ערש שלא ידעתי שזכרתי. שאולי שר לי פעם כשהייתי ילד, כשהסיע הוא אותי במושב האחורי חזרה מחיפה. ורק הקול שלו חדר ממעמקים, חותך דרך הסיוטים הישנים כמו סכין, כדי שאדע שהוא כאן, שהוא לא עוזב, אפילו כשהוא מחזיק את ההגה. אני מרגיש דמעה ומחזיר את היד חזרה כדי לנגב ולא מוצא, ומגביר את קולי לגבול הלחישה, כי יותר חזק מזה אסור לשיר שירי ערש.
שש.. אבא, שש.. תיכף מגיעים. אל תדאג, תיכף מגיעים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: