מרכיב

קומפוננט, פריט, אחד החלקים ממנו מורכב השלם

“שמיים כחולים, כחול טיפה יותר בהיר, רמז של ירוק, אתה רואה את זה?”

“אהמ.. לא”.

“אולי שם, באזור של העץ?”

“רגע.. לא.. לא יודע”.

“אני הולכת להביא משהו לשתות”.

היא קמה מהשטיח, מותחת את השרירים ברגליים.

“רוצה משהו?”, שאלה בחצי הדרך למטבח.

“לא”, ענה בפיזור דעת, גופו רכון קדימה, מרוכז כולו בחלק התחתון, של הדשא, מנסה להתאים חתיכה ועוד חתיכה, בלי ממש להצליח.

היא חזרה עם כוס יין לבן ועוד כוס ריקה, ובקבוק.

“הבאתי בכל זאת”, הודיעה.

“מה יין? עוד חצי שעה אני אאבד אותך”.

היא התיישבה על השטיח.

“אז יש לנו חצי שעה”, אמרה בחיוך.

הוא נשף לרווחה ומתח את ידיו מאחורי הראש.

הם ישבו כבר שעתיים, מול פאזל בלתי אפשרי של 600 חלקים קטנים שרק נראו קטנים יותר מרגע לרגע.

נגה קימטה את אפה מול שתי חתיכות של שמיים שנראו בדיוק אותו הדבר.

“אתה בטוח שהוא אמר 600?”

“כן”.

“זה לא נראה כאילו יש עכשיו יותר ממה שהיה כשהתחלנו?”

יוסי הרים את עיניו ונתן בה מבט טוב.

“יכול להיות שאת כבר שיכורה?”.

“אולי זה פסיכולוגי”, אמרה ולקחה עוד לגימה מהכוס. “רוצה?”

“עדיף שלא, מישהו מאיתנו צריך להישאר בפוקוס”.

“זהו, אני מוזגת לך. זה בשבילי. יין פשוט הופך אותך להרבה יותר נחמד”.

הם עבדו עוד חצי שעה בשתיקה, מתקדמים מעט מאוד, אבל מתקדמים.

היה להם יותר משבועיים בהם אמרו כמה פעמים שיישבו ובסוף עשו משהו אחר. והנה הגיעה הדקה התשעים המוכרת כל כך; נותר להם לילה אחד לסיים אותו.

יוסי סיים את הכוס בדיוק כשנגה רוקנה את השנייה שלה. היא נשכבה אחורה על השטיח.

“מה את עושה?”, אמר.

“בוא נעשה הפסקה. אנחנו כבר בתוך זה שלוש שעות”.

עיניה היו עצומות. הוא הביט על הגוף שלה פרוש על השטיח, על הרגליים שלה, על השדיים שלה.

“טוב, נעשה הפסקה”.

הוא העביר את עצמו לידה ונשכב על הצד, עם הפנים אליה.

“תגידי, איך אנחנו במצב הזה שוב?”.

“אתה באמת צריך לשאול?”, שאלה והוא תהה על איזה מצב ענתה.

“אנחנו חייבים לסיים את זה היום. אין יותר דחיות”.

“אל תדאג. אתה מודאג מדי. אני אמזוג לך עוד כוס”.

היא התחילה להתרומם והוא תפס אותה ביד.

“לא, עוד מעט”.

היד שלו עדיין לא עזבה, והוא גרר אותה למטה, לכיוון הירך שלה, מביט לה בעיניים.

“אמרנו שלא נעשה את זה יותר”, אמרה בשקט.

“גם אמרנו שנתחיל לעבוד על הפאזל שבוע שעבר. אז אמרנו”, חייך.

נגה שמה את היד שלה על שלו, בעדינות, ואז הרימה והניחה אותה על השטיח.

“אז בוא נדאג לעמוד לפחות באחת מההחלטות שלנו”.

הוא הביט בה לעוד רגע, עדיין מחייך.

“אמרת משהו בקשר לעוד יין?”.

היא הושיטה לו כוס ושניהם התיישבו.

“כל השמיים האלה נראים בדיוק אותו דבר, וגם כל הדשא”.

“כן, שמיים ודשא. והנקודה שלך?”, שאלה.

“לא יכולנו לבחור משהו יותר קל?”.

“זה כל הרעיון, זוכר? תמונה של בית הילדות שלו, כמה שיותר קשה. וזה אפילו היה, אם אני לא טועה, רעיון שלך”.

הוא הרים חתיכה של שמיים שהייתה עם ארבע קצוות חסרים. ארבע חתיכות אחרות שנראו בדיוק אותו דבר היו אמורים להתחבר אליה, שוכבות איפשהו בערימה.

“בחיים לא נסיים, עדיף שנפסיק עכשיו”, אמר.

“נו, זה רק פאזל. נסיים אותו”.

“גם אם זה ייקח כל הלילה?”.

“גם אם זה ייקח כל הלילה”.

מחשבה אחת על “מרכיב

  1. ענת רוסמן הגיב:

    זה מקסים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: