רגולטור, מסדר, מנגנון במכונה הקובע סדר וקצב בפעולתה
“ניצן! ניצן!”.
הוא שמע את הקול שלה מגיע אליו, כמו מתוך חלום, מבקע דרך שכבות של חוסר ערות.
“ניצן!”
“אני קם, אני קם”.
“עוד פעם לא הדלקת את הדוד”, צעקה מהסלון.
“כן הדלקתי”, אמר לעצמו מתוך שינה.
עיניו נפתחו פתאום. הוא קפץ מהמיטה, מנער קורים אחרונים ורץ אחריה.
“כן הדלקתי”.
“כן?”, היא עמדה מולו, עטופה במגבת, שיערה רטוב, “אז למה אני קופאת מקור?”.
“הדלקתי, נעה, באמת!”, אמר והלך אחריה לחדר שינה.
“משהו בטח קרה. אולי משהו לא בסדר בדוד”.
היא הביטה עליו, מעבירה את המגבת על כל חלק וחלק בגופה, מנסה להתחמם.
“כן, משהו בטוח קרה. אתה יודע מה? זה בטח קשור לכל אותם דברים מסתוריים שקרו”, קולה התרומם לצעקה, “בעשר פעמים האחרות שהיית אמור לעשות את זה”.
“אני אומר לך, נעה, כיוונתי”.
“די, נמאס לי. אתה יודע כמה אני שונאת להתחיל את הבוקר ככה”, ולרגע היה נדמה שבין כל הטיפות על פניה כמה מהן היו מלוחות.
“נו נעה, אל תבכי עכשיו, זו רק מקלחת”.
היא חייכה חיוך לא מאמין.
“כרגיל, ניצן ברגישות מופלאה”, אמרה ויצאה מהחדר שוב, הולכת לסלון. “ואני לא בוכה”, צעקה משם.
הוא לקח נשימה עמוקה, גם הוא לא התלהב מלהתחיל את הבוקר ככה. הוא יצא לסלון, מוצא אותה יושבת בטרנינג על הספה, שיערה אסוף לאחור.
“עד איזו שעה כיוונת?”, שאלה, קולה פתאום שקט ושקול, סימן רע לכל הדעות.
“עד שמונה וחצי”, ענה בזהירות.
“אז הוא עדיין אמור לפעול עכשיו”.
הוא העיף מבט לשעון הקיר. שמונה ורבע.
“כן, אמור”.
“יופי, אז לך תראה אם הוא פועל או לא”.
הוא קם לאט, כאילו כל הקשר שלהם תלוי בפעולה הזאת, ונכנס למטבח. האור היה כבוי וניצן עמד שם לוטש מבט ארוך ומופתע.
הוא התקרב, מועד על שלולית מים ליד המקרר, מחליק ונעצר בשנייה האחרונה על ידי הקיר.
“תגידי, השתגעת? כמעט עפתי!”, פרץ חזרה לסלון. “מה הרטבת את כל המטבח?”.
“לא הייתי במטבח. נו, דלק או לא דלק?”.
“עוד שנייה ולא היה לך עם מי לריב את הריב המפגר הזה”.
“לא דלק נכון? בגלל זה אתה מנסה לשנות את הנושא?”.
“לא, אני מנסה לשנות את הנושא בגלל שכמעט שברתי את המפרקת”.
“בסדר הבנתי”, אמרה, ונראתה עייפה פתאום. וגם הוא, הביט בה ושתק, מכבה משהו בתוכו.
“טוב, אז הוא לא דלק”, אמר בשקט, “מה אני אעשה? אני בטוח שהדלקתי אותו, אני באמת לא יודע מה קרה”.
“אני יודעת בדיוק מה קרה”, נעמדה. “ועכשיו, אני חייבת לזוז, אני כבר מאחרת”.
בקומה הראשונה כמעט ונתקלה בשכנה, שעמדה עם דלת פתוחה וגרפה מים למטה.
“תיזהרי מתוקה”, קראה לה, “יש פה מים”.
היא נעצרה כדי לא להירטב.
“יש לך נזילה?”
“מה, את לא יודעת?”, אמרה והמשיכה לגרוף מים במרץ, “הייתה הפסקת חשמל חצי לילה. קמתי, וכל המטבח מים”.
“מה את אומרת”, אמרה נעה.
“כבר שנים אני אומרת לבעלי שצריך להחליף את הפריזר. אבל הוא, מה פתאום, מה פתאום…
“ועכשיו? הכל מים”, אמרה ועשתה שפריץ של מים עם המגב.
נעה הביטה בה ולא אמרה דבר.
“כן את לא מאמינה, עד הסלון. כל השטיח רטוב, והספה, סיפור שלם… אצלכם כלום?”.
נעה הסתובבה והתחילה לעלות חזרה.
“מתוקה מה קרה? את לא יוצאת?”, צעקה לה.
“שכחתי משהו”.
השכנה הנהנה לעצמה נמרצות וחזרה לגרוף, “אהה, יופי. עדיף לא לדחות, שלא יסריח”.
500words-per-week 