כריסטוס

המשיח, כינוי בפי הנוצרים לישו משיחם

הוא עמד במסדרון, נשען על הקיר. על אותו הקיר. עיניו מכוונות לדלת הפתוחה. הוא לא יכול לראות מה קורה בתוך החדר. אבל הוא יכול לשמוע. מגירות שנפתחות ונסגרות במהירות, דלתות ארונות מוסטות, וריץ’ רץ’.
הוא ידע מה היא עושה. היא אורזת. בקרוב אמור לקחת אותה לשדה התעופה, אבל היא לא רוצה שהוא ייקח אותה. היא כבר הזמינה מונית, אמרה לו. מונית לשדה, עניין פעוט של 200 ש”ח. מחיר שהיא מעדיפה לשלם עבור לא לבלות איתו זמן נוסף.
הוא נשען על קיר המסדרון, כמעט בלי לזוז. עיניו בוהות בנקודה אחת. אתה לא מתגעגע לזמן שלנו ביחד? שאלה אותו אז. כשאני מתגעגע אני בא, ענה לה. ואז אני מפסיק להתגעגע. לרגע שכחו הקולות. אולי התיישבה על קצה המיטה, לנשום לרגע, להרגיש אותו מחוץ לחדר, לקוות שילך כבר, לנסות לסלוח לו. כל התשובות נכונות, וגם לא. היא תיסע, היא תחזור, ואז גם הוא יחזור.
רעשי האריזה חידשו את עצמם והשקט שוב נשבר. צעד אחד קדימה והוא קרוב יותר אליה, להתנצלות, לחזרה, ללקחת אותה לשדה. צעד אחד אחורה, וזה נגמר. היא תצא תיכף, והוא יהיה שם. אולי חשבה שהלך כבר, מרוב שקט. אולי התחרטה. עניין של רגע לבטל את המונית, להציל את הזמן שעוד נשאר. הוא רוצה עוד יום, עוד שעה. זה אמור להספיק אבל זה לא.
נסיעה לשבוע, אנחנו צריכים קצת חופש, אמרה לו. ומה יקרה כשתחזרי? כשאחזור, נראה. אני בא לאסוף אותך מהשדה. מה, פתאום אתה מתגעגע? פתאום אתה ג’נטלמן? הוא שתק. אל תהרוס את המוניטין על חשבוני, אמרה. תצטרך אותו הרבה אחרי שאני אעזוב. והיא תעזוב.
הקיר כבר מזמן הפסיק להיות קר. המונית צריכה להגיע, והוא צריך ללכת. להישאר קצת? לעזור לה עם התיקים? היא לא תאמין לזה לרגע.
במציאות אחת הוא הלך, ובמציאות אחת הוא נשאר. אבל בזו שקובעת, הוא הלך. הוא סגר את הדלת בשקט והשאיר לה פתק בכניסה, אני בא לאסוף אותך. למרות שיכלה גם להשאיר אותו שם ולקחת שוב מונית, פשוט כזו הייתה.
נסיעה, לשבוע. רק שבוע. אנחנו צריכים קצת חופש, אמרה לו. ואז, שאלה, אתה לא מתגעגע לזמן שלנו ביחד? והוא אמר, כשאני מתגעגע אני בא. ואז אני מפסיק להתגעגע. והמבט בעיניה, לא הצליחה להסתיר אותו עם המילים.
אבל זה לא בגלל שאני נזכר במה שלא טוב, זה בגלל שאני איתך, אז אין למה להתגעגע. כי אני איתך, הסביר לה, אבל לא במציאות הנכונה. במציאות הנכונה לא הסביר. במציאות הנכונה הלך. במציאות הנכונה שהיא לא נכונה בכלל.
הוא נשען על קיר המסדרון, מביט באותה נקודה, מקשיב לקולות ומרגיש את האור יורד, את הדמדומים נכנסים לפעולה, את הרגע בו המציאויות, הנכונה ולא הנכונה, מדממות אחת לתוך השנייה. והוא הולך והוא עוזב. והיא נשארת. בחיים. הוא נפרד מהקיר, מעביר את כל משקלו חזרה לרגליים, ונכנס. וישב איתה, והם דיברו והיא נרגעה קצת. לא עד הסוף, אבל מספיק בשביל לתת לו לקחת אותה לשדה. והם ירדו יחד לאוטו, ועלו על הכביש המהיר, ועד המטוס כמעט לקח אותה. והיא לא לקחה את המונית, והוא לא קיבל טלפון מאחותה על תאונת הדרכים, והוא לא חיכה שעות בחדר מיון עד שסופית הכריזו. והוא לא עמד לבד עכשיו, בחדר הריק שלה, שומע קולות של אריזה, מגירות נפתחות ודלתות ארון מוסטות, במציאות הנכונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: