פגר

נבלה, גופת מת

 

התעוררתי במה שנראה כמו חדר אחורי של מקום כלשהו. חשוך. ריהוט קל של משרד שלא מקבל פגישות. מדפים, שולחן, כיסא. לבד, על הרצפה, מנסה למצוא משהו מוכר להיאחז בו, שיפרוץ בבעיטה את דלת הזכרון. דלת אחרת נפתחה. אישה עברה דרכה. גבוהה, מטופחת, יפה. ציפורניים קצת יותר מדי ארוכות, עקבים.

“התעוררת”, אמרה, עם מבטא קל של הפריפריה. “הזמנתי לך אמבולנס. לבטל?”.

תפסתי בכיסא וניסיתי להביא את עצמי לעמידה. באמצע הדרך סחרחורת תקפה אותי ושיניתי ייעוד לכיסא.

“את יכולה לבטל”, אמרתי לה.

“לבטל מה?”, שאלה תוך תקתוק שיטתי בטלפון שלה, לועסת מסטיק בו זמנית.

“את האמבולנס”, אמרתי וניסיתי להישמע שליו ככל האפשר.

היא הרימה את עיניה מהמסך ותלתה בי זוג עיניים.

“אני תיכף חוזרת”, אמרה ונעלמה מעבר לדלת. היא לא נעלה אותה מבחוץ, זה אומר שהייתי חופשי ללכת. טוב, למה שלא אהיה.

התמקדתי בחדר מנסה להתניע מחדש את זכרוני. העפתי מבט על השולחן. ערימת חשבוניות, עלעלתי בה קצת וזה לא עזר. מה הדבר האחרון שאני זוכר? שאלתי את עצמי ברוב חשיבות. ארוחת בוקר. זה הדבר הראשון שעלה. ארוחת בוקר. טוסט גבינה, וביצה מקושקשת שאכלתי בביסים גדולים בלי ללעוס. במזנון ההוא. ואז, אחרי? בעוד אני עוסק בשחזורים הדלת נפתחה, והבחורה ממקודם חזרה. אחריה נכנס איש גדול, נמוך, ואיתו איש גבוה ורזה.

“הנה, הוא התעורר”, אמרה והצביעה עליי כאילו לא התעוררתי, כאילו אני עדיין ישן, תוך כדי לעיסת מסטיק נמרצת.

“אתם צריכים עוד משהו?”, שאלה את שניהם אבל הסתכלה על הרזה, שלבש משקפיים עגולים ששיקפו את כל החדר.

“לא”, השמן ענה, “את יכולה ללכת”.

היא הנהנה ולא הלכה, ובמקום זאת התיישבה על כיסא שלא שמתי לב שהיה שם, שלפה פצירה והתחילה לשייף את הציפורניים הארוכות, המסגירות שלה.

הבחור הרזה והגבוה התקרב אליי והביט בי טוב טוב דרך המשקפיים המצוחצחים שלו. הם היו כל כך נקיים, כאילו הרגע ניקה אותם. כאילו כל רגע מישהו ניקה אותם.

“אתה בסדר?”, שאל אותי.

“כן”, אמרתי והחוויתי אל עצמי בשתי ידיי.

“אתה יושב בכיסא שלי”, אמר.

הבטתי בו במבט מעט מופתע, והחלטתי לוותר.

“סליחה”, אמרתי וקמתי, מקווה לא להסתחרר שוב.

הוא נשאר לעמוד ואני תהיתי כמה זמן הסיפור הזה עומד להימשך. הייתי שמח לחזור להיות לבד, לנסות להגיע מעבר לארוחת הבוקר.

“רצית לדבר”, הוא אמר פתאום.

עניתי לו: “כן, אבל תסלח לי, אני לא כל כך זוכר על מה”.

“מה, ההתעלפות גם לקחה לך את הזיכרון?”, שאל השמן.

למרבה הפשטות התשובה הייתה כן, אבל הדרך בה שאל זאת גרמה לי להרגיש שיש להתבייש בכך. הבהוב סירנות הציף את החדר דרך החלון מאחורי השולחן שגם אליו לא שמתי לב, ועכשיו כשהסתכלתי עליו, היה די גדול.

“מה זה עכשיו?”, שאל הרזה.

הבחורה הפסיקה את שיוף הציפורניים והביטה החוצה.

“זה האמבולנס”, אמרה.

“טוב, לא צריך”, אמר הרזה, ואז הביט לעברי ואמר: “צריך?”. סימנתי שלא, היא הנהנה ויצאה מהדלת.

הסתכלתי על החלון שוב. הוא באמת היה גדול. וחשוף, והיה אמצע היום כנראה כי הרבה אור נכנס דרכו. הסתכלתי דרך החלון והצלתי על עיניי בגב ידי. הסתכלתי עוד לתוך האור, מנסה להבחין במשהו שהיה שם, קוי מתאר, משהו. מאחור, הרחק מאחור, שמעתי את קולו של הרזה.

“אתה בא?”, הוא אמר.

“לא עכשיו”, עניתי, והתקרבתי עוד צעד לכיוון החלון. מסתכל ישירות לתוך האור. “לא עכשיו”.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: