סטטי

נח, קבוע, שאינו נע

כשהתעורר משנתו הטרופה הדבר הראשון שראה היה פניה. עיניה היו עצומות, היא ישנה, ופניה שלווים כל כך, כאילו מעולם לא יצאו מהחדר ונחשפו לעולם. הוא נזכר שהזה את דמותה, אבל היה בה משהו אלים וקשה, מאשים. היה לו קשה לנתק את מבטו ממנה, אבל כשעשה זאת, הבין לאט לאט היכן הוא נמצא. החדר התגלה למולו חלקים חלקים, כמו מצלמה שמכוונים בה את הפוקוס, ופתאום הכל הופך להיות ברור. החלון היה פתוח לרווחה, הרוח משחקת בוילון. שולחן ריק כמעט לחלוטין עמד בפינה, והכיסא היה עמוס כל כך בבגדים שוודאי חשב שזה ייעודו. ארון בגדים סגור למחצה שמתוכו הציצה כמעט במקרה שמלה שלה, וחוץ מזה, כלום. רק קירות לבנים לבנים. הם שכבו על מיטה רחבה, זה לצד זה. עירומים. מיטתו שלו. זה היה חדרו, זה היה חדרם. הירח חדר דרך החלון, והלילה הורגש היטב. הוא התרומם לאט במיטה לישיבה, מנסה להפעיל שרירים עדינים מאוד – השרירים של השרירים – כדי לא להעיר אותה. המחשבות זלגו לאיטן לתוך ראשו, כמו טיפות מברז דולף. כל כך הרבה זמן ביחד. כל כך הרבה חוויות. ודווקא עכשיו, ארבעה ימים לפני חתונתם, עלה בו הספק, כמו דוד רחוק שהגיע במיוחד מחו"ל לכבודם. הוא הביט בה שוב. השלווה לא עזבה אותה לרגע. אם כבר, נעשתה יותר שלווה. קפואה כמעט. הוא שאל את עצמו אם הוא מכיר אותה באמת, את האשה שלידו. והוא נזרק אחורה. זיכרון חדש: היום בו הכירו. שתי צלליות בחשיכה של איזה מועדון שלא זכר את שמו. הם שכבו באותו לילה בכל תנוחה אפשרית, כאילו כדי להספיק. באותה תקופה עשו הכל כדי לנצל את הדבר הזה שנקרא נעורים, שלפני שישימו לב יעלמו. והנה, בלי ששמו לב הם נעלמו. והלילה? האם היה פחות טוב הלילה? או סתם אחר? בתנועה אחת הרוח הביאה איתה פרץ של קור, שחדר עד עצמותיו. והיא, כמובן, אינה מופרעת. זיכרון חדש: יום שמש שהלכו בו לנמל, שאפו את ריח הים והביטו בגלים הנשברים אל החוף. שם התחילו לתכנן את חתונתם, כל אחד לחוד. רק שבועות אחרי גילו זאת, כששניהם דרשו חתונה ליד המים. היא, בגלל החיים השוקקים מתחת לפניהם, והוא, בגלל אדישותם. הוא נזכר בצחוקה, כאשר הופתעה פתאום מדבר מה. הוא העריץ את יכולתה לראות את השגרה כל כך מעניינת. ונדהם לגלות את עצמו מרגיש כך גם, מוצא וירטואוזיות בכל פרט קטן, בארוחת הבוקר, עכשיו, כשהוא קרוב לאבדה. למעשה, אולי הלילה, היה קרוב לאבדה יותר מבכל לילה אחר. זיכרון חדש: אין יותר זכרונות חדשים. מהלילה הזה בטוח שלא. אבל אולי גם לא מהבוקר.

הוא מעולם לא התרגל לישון בלעדיה כאשר עשתה משמרות לילה בבית החולים. ומצא את עצמו יושב במיטה, ראשו סהרורי במחשבות איטיות, שנשארות קצת יותר משהתבקשו. והלילה הזה לא היה יוצא דופן. הוא לא ציפה להירדם שוב, אבל רצה להיות לבד. אם לא איתה, אז לבד. לשכנע את עצמו שזה לא כל כך גרוע, כי היה חייב לדעת. ועכשיו, האם הוא יודע? על כך לא הייתה לו תשובה. לאט לאט אסף את עצמו והכין את פני המשחק. בקרוב יעשה תנועה קצת רועשת מדי, שתעיר אותה. והיא תלך, זאת שאסף אתמול, ותשאיר מספר, כי לא סיפר לה. ואולי בצאתה תשים לב לתמונות המשותפות בבית, מאותו בוקר שמשי בנמל, בו החליטו שיהיו ביחד לנצח.