גשם

1. מטר, טיפות מים היורדות ונתכות מן העננים
2. שפע, ריבוי

היא הוליכה את קבוצת התיירים דרך הכיכר, פונה לאחת הסמטאות הצרות, ואז עצרה והתחילה להסביר בקול שלא יכולתי לשמוע. היא אחזה במטריה סגורה בצבע אדום. ידה מונפת גבוה, כמו עשרות מדריכים שעשו בדיוק את אותו הדבר, בכיכר הזאת ממש, כל אחד מהם מוקף בקבוצה שלו, מובחן על ידי המטריה הצבעונית שבידו. פגשתי בהם בשיטוט אקראי בעיר, מוצא את עצמי ללא תוכנית מוגדרת ליום הזה, לחופשה הזאת. האמת, כבר זמן רב לא יצאתי לחופשה כל כך לא מוכן. ככל שהימים התקדמו נראה שהתעקשתי להישאר בבורותי, לחוות את העיר כמו מישהו שאולי גר בה, שכבר הפך אדיש להיסטוריה ולמסורת שיש לה להציע. היא שבתה אותי מייד, למרות שאני מתקשה אפילו להעלות את תמונתה בראשי, זמן מועט כל כך אחרי. כל שעולה בי היא תחושה, מעין נינוחות ערפילית מחבקת שאיני יכול להגדיר, ואיני רוצה לאבד, עד שכדרכן של רגשות היא מתפוגגת מעצמה. רק את המטרייה אני זוכר בבירור. אדום מבריק חסר מעצורים, שבהקה מעל כל המטריות האחרות. יצאנו לכיכר נוספת והיא נעצרה שוב, הקבוצה נעצרת סביבה, והסבירה תוך כדי שהצביעה על אחד הבניינים. ודאי דיברה בקול רם,  אבל נראה כאילו היא מדברת ברוך, הישר לכל אחד ואחד מהם. איני מהאנשים שנוטים לשגות בפנטזיות, ובכל זאת לא התאפקתי. יכולתי לראות אותה מדברת אלי עוד ועוד, עד שאשכח הכל ואסחף לתוך חלומות מתוקים.

טפטוף עדין, כזה שאפשר לפקפק בו, החל. בתחזית הבטיחו גשם, שמעתי לפני שיצאתי לשוטט. לפי מצב הרחובות נראה שאף אחד לא האמין. היא צחקה פתאום, ולרגע הקבוצה סגרה עליה והיא נעלמה מעיני, כאילו היו שותפים לבדיחה. לא השתכנעתי, היא נראתה כמו אחת שצוחקת פתאום, בלי סיבה. התקרבתי כדי למצוא אותה שוב, מיטיב את עמדתי אל מעבר לעורפם של הגברים. לא רציתי להתקרב מדי מחשש שאשמע את קולה. איך שמצב העניינים היה בינינו כעת, ידעתי שאסור לי. פתאום הקבוצה התחילה לזוז והמטרייה האדומה עלתה לאוויר, מובילה אותם ליעד הבא. התקדמתי איתם, עובר בין מטריות סגורות, כחולות וסגולות, צהובות וירוקות, שהובילו אנשים ממקום למקום. עברנו רחוב ונשפכנו לעוד כיכר מרכזית, עמוסה באנשים כקודמותיה, הטפטוף העדין מלווה אותנו. היא נעצרה במרכז הכיכר, מראה להם את אחד הפסלים ומספרת, ודאי, את סיפורו. קבוצות נוספות נעמדו בסביבתם, כאילו ברגע מסוים כולם התגבשו לידי קבוצה אחת, שמספרת על פסל אחד. נתתי לעיני לגלוש, לבחון את הכיכר, ואת העיר. אם הופכים להיות אדישים לזה, מה עוד נותר? השבתי את עיני ישירות אליה, ולרגע הביטה בי, נותנת לעיניה להתמהמה. המטריה נשלחה מעלה והקבוצה התחילה לזוז. טיפה גדולה פגעה בלחיי, וכשהרמתי את ידי לנגב אותה הטפטוף התגבר. גשם חזק, אלים ורטוב ירד מהשמיים.

עשרות מטריות נפתחו והונפו באוויר, ולרגע ראיתי דרכן את פניה, עוטות לפתע בלבול. מטריות נוספות נפתחו בחטף, והיא נעלמה ממני. אנשי הקבוצות חיפשו נואשות אחר המטריה הנכונה, אבודים, מתערבבים זה בזה, קבוצות ישנות מתפרקות וחדשות נבנות.

הגנתי על עיני בידי וחיפשתי אותה, את המטרייה האדומה. שברתי את מילתי ומיהרתי לתוך הקהל, מוצא את עצמי מוקף בסחרור בלתי פוסק של צבעים, מסתובבים עוד ועוד סביבי דרך הטיפות. בגדי כבר היו ספוגים מים ובקושי הצלחתי לראות דרך הגשם החזק. נותרתי לעמוד שם עוד כמה דקות, צופה בכיכר מתרוקנת לאט, עד שנותרו רק קומץ אנשים, מבטה המפוחד עוד מרחף בשולי תודעתי.

שיקוף

1. עשיית דבר מה לשקוף
2. בדיקה של איברים פנימיים בגוף באמצעות קרני רנטגן העוברות דרך הגוף, נופלות על פני מסך פלואורסצנציה או על פני מרקע טלוויזיה ונותנות את תמונתם.
3. תיאור נאמן של מציאות כלשהי

המכונה צפצה.

“Sir, please go back and take off your belt”

“I’m not wearing a belt”, אמרתי וחזרתי אחורה מעבר לקו.

“Clear your pockets”

גירד לי במותן האחורית והתאפקתי. הג’ינס החדש שלבשתי, שרק קניתי אתמול, לא הפסיק לגרד. ברור שאיתו אני עומד לעלות על טיסה של שמונה שעות. לקחתי סלסלת פלסטיק אפורה חדשה ורוקנתי את כיסי. כמה מטבעות, סיגריות, קבלה ישנה.

“Ok”, היא סימנה לי בגסות להתקרב שוב, כאילו אני לא מודע לתור ההולך וגדל מאחורי.

ביפ ביפ ביפ.

היא התחילה לומר לי לחזור, והפסיקה כשראתה שחזרתי לבד. כבר הבנתי את תפקידי בכוח.

“What now? My shoes?”, שאלתי.

כן, תוריד את הנעליים, אמרה לי. הורדתי ושמתי אותן בסלסלה חדשה.

גרביים גם? ושמתי גם את הגרביים, חושף את כפות רגלי לנקודה המוזרה הזאת, כשאתה עדיין במדינה אחת אבל בעצם גם קצת לא.

“Again”

עברתי שוב, מוכן לצפצוף שודאי יבוא, והוא לא הכזיב.

“Ok sir, I’m gonna need you to step aside”

עכשיו כבר הרשתי לעצמי לגרד, ברור שאני הולך להיות פה זמן מה. תהיתי בקשר לאישה הזאת, כל כך בתפקיד, כאילו שבסוף היום היא נכנסת לאיזה ארון ומחכה בשקט למשמרת הבאה.

בחור גדול ביקש ממני לפסק את גפיי והתחיל למשש אותי ביסודיות.

“Do you have anything else on you?”, שאל בלי להפסיק.

רק הבגדים, עניתי. להוריד גם אותם?

הוא שלח לעברי מבט רציני מאוד, כאילו אנחנו לא רחוקים מהנקודה הזאת, ועדיף שלא אצחק.

אבל לא צחקתי, להיפך. אני חוזר הביתה, בלי שום רצון. להתמהמה קצת בשדה עוד עשוי להתגלות כאירוע מכונן.

“Do you have any metal on your body?”

“Not that I know of”, אמרתי, ושוב לא שעשעתי אותו.

אוקי, תעבור שוב. למרות שהבטחתי שלא אעשה העפתי מבט חטוף אחורה וראיתי את התור המאוד ארוך, ויותר ויותר אנשים מנסים להידחף – בנימוס כמובן, אחרי הכל אנחנו בחו”ל – לתור השני.

עברתי שוב וצפצפתי שוב. הבעתם המבולבלת של הבודקים דמתה לשלי. סוף סוף אנחנו משדרים על אותו גל.

“Sir, you’re going to have to come with me”

But I have a flight””

לא בדיוק סיפקתי לו מידע חדש, בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה. והוא, בהתאמה, לא התרשם.

חשבתי לרגע, תוך כדי גירוד מהיר נוסף, לזרוק את עצמי לתוך אחת מסלסלות הפלסטיק, שיראו שאין כלום. אולי את הריאות השחורות שהדחקתי כל פעם שהרופא הציע צילום חזה תקופתי. לכבודם הייתי מוכן לחרוג.

הוא ביקש ממני לעמוד בצד והביט בי בשבע עיניים בזמן שחזר לעמדה שלו, מחכה, כנראה, שמישהו יבוא ללוות אותי. עמדתי שם וגירדתי, תוהה מה לעזאזל קורה כאן.

חמש דקות ואף אחד לא הגיע, והעיניים של הבחור לא זזו ממני.

הגירוד התגבר. בטירוף שלא יכולתי לעצור דחפתי שתי אצבעות פנימה, לרווח בין התחתונים לג’ינס, ותלשתי בכוח את מה שהציק, שבאותו רגע לא עניין אותי אם הוא חלק מהותי ממכנסי המעצבים או לא.

“What is that?”, צעק המאבטח שהוכשר לא לפספס דבר ותלש לי מהיד את הדבר שלפני רגע תלשתי אני.

הסתכלתי על היד שלו וראיתי מדבקה מהסוג שכל תפקידן הוא אחד: לגרום לגלאים לצפצף בלי לחשוב במי זה פוגע.

“Where did it come from?”, דרש.

מהג’ינס, אמרתי לו. מהג’ינס. מהג’ינס החדש.

“Can I go now? Can I pass? I have a flight to catch”