שיקוף

1. עשיית דבר מה לשקוף
2. בדיקה של איברים פנימיים בגוף באמצעות קרני רנטגן העוברות דרך הגוף, נופלות על פני מסך פלואורסצנציה או על פני מרקע טלוויזיה ונותנות את תמונתם.
3. תיאור נאמן של מציאות כלשהי

המכונה צפצה.

“Sir, please go back and take off your belt”

“I’m not wearing a belt”, אמרתי וחזרתי אחורה מעבר לקו.

“Clear your pockets”

גירד לי במותן האחורית והתאפקתי. הג’ינס החדש שלבשתי, שרק קניתי אתמול, לא הפסיק לגרד. ברור שאיתו אני עומד לעלות על טיסה של שמונה שעות. לקחתי סלסלת פלסטיק אפורה חדשה ורוקנתי את כיסי. כמה מטבעות, סיגריות, קבלה ישנה.

“Ok”, היא סימנה לי בגסות להתקרב שוב, כאילו אני לא מודע לתור ההולך וגדל מאחורי.

ביפ ביפ ביפ.

היא התחילה לומר לי לחזור, והפסיקה כשראתה שחזרתי לבד. כבר הבנתי את תפקידי בכוח.

“What now? My shoes?”, שאלתי.

כן, תוריד את הנעליים, אמרה לי. הורדתי ושמתי אותן בסלסלה חדשה.

גרביים גם? ושמתי גם את הגרביים, חושף את כפות רגלי לנקודה המוזרה הזאת, כשאתה עדיין במדינה אחת אבל בעצם גם קצת לא.

“Again”

עברתי שוב, מוכן לצפצוף שודאי יבוא, והוא לא הכזיב.

“Ok sir, I’m gonna need you to step aside”

עכשיו כבר הרשתי לעצמי לגרד, ברור שאני הולך להיות פה זמן מה. תהיתי בקשר לאישה הזאת, כל כך בתפקיד, כאילו שבסוף היום היא נכנסת לאיזה ארון ומחכה בשקט למשמרת הבאה.

בחור גדול ביקש ממני לפסק את גפיי והתחיל למשש אותי ביסודיות.

“Do you have anything else on you?”, שאל בלי להפסיק.

רק הבגדים, עניתי. להוריד גם אותם?

הוא שלח לעברי מבט רציני מאוד, כאילו אנחנו לא רחוקים מהנקודה הזאת, ועדיף שלא אצחק.

אבל לא צחקתי, להיפך. אני חוזר הביתה, בלי שום רצון. להתמהמה קצת בשדה עוד עשוי להתגלות כאירוע מכונן.

“Do you have any metal on your body?”

“Not that I know of”, אמרתי, ושוב לא שעשעתי אותו.

אוקי, תעבור שוב. למרות שהבטחתי שלא אעשה העפתי מבט חטוף אחורה וראיתי את התור המאוד ארוך, ויותר ויותר אנשים מנסים להידחף – בנימוס כמובן, אחרי הכל אנחנו בחו”ל – לתור השני.

עברתי שוב וצפצפתי שוב. הבעתם המבולבלת של הבודקים דמתה לשלי. סוף סוף אנחנו משדרים על אותו גל.

“Sir, you’re going to have to come with me”

But I have a flight””

לא בדיוק סיפקתי לו מידע חדש, בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה. והוא, בהתאמה, לא התרשם.

חשבתי לרגע, תוך כדי גירוד מהיר נוסף, לזרוק את עצמי לתוך אחת מסלסלות הפלסטיק, שיראו שאין כלום. אולי את הריאות השחורות שהדחקתי כל פעם שהרופא הציע צילום חזה תקופתי. לכבודם הייתי מוכן לחרוג.

הוא ביקש ממני לעמוד בצד והביט בי בשבע עיניים בזמן שחזר לעמדה שלו, מחכה, כנראה, שמישהו יבוא ללוות אותי. עמדתי שם וגירדתי, תוהה מה לעזאזל קורה כאן.

חמש דקות ואף אחד לא הגיע, והעיניים של הבחור לא זזו ממני.

הגירוד התגבר. בטירוף שלא יכולתי לעצור דחפתי שתי אצבעות פנימה, לרווח בין התחתונים לג’ינס, ותלשתי בכוח את מה שהציק, שבאותו רגע לא עניין אותי אם הוא חלק מהותי ממכנסי המעצבים או לא.

“What is that?”, צעק המאבטח שהוכשר לא לפספס דבר ותלש לי מהיד את הדבר שלפני רגע תלשתי אני.

הסתכלתי על היד שלו וראיתי מדבקה מהסוג שכל תפקידן הוא אחד: לגרום לגלאים לצפצף בלי לחשוב במי זה פוגע.

“Where did it come from?”, דרש.

מהג’ינס, אמרתי לו. מהג’ינס. מהג’ינס החדש.

“Can I go now? Can I pass? I have a flight to catch”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: