גשם

1. מטר, טיפות מים היורדות ונתכות מן העננים
2. שפע, ריבוי

היא הוליכה את קבוצת התיירים דרך הכיכר, פונה לאחת הסמטאות הצרות, ואז עצרה והתחילה להסביר בקול שלא יכולתי לשמוע. היא אחזה במטריה סגורה בצבע אדום. ידה מונפת גבוה, כמו עשרות מדריכים שעשו בדיוק את אותו הדבר, בכיכר הזאת ממש, כל אחד מהם מוקף בקבוצה שלו, מובחן על ידי המטריה הצבעונית שבידו. פגשתי בהם בשיטוט אקראי בעיר, מוצא את עצמי ללא תוכנית מוגדרת ליום הזה, לחופשה הזאת. האמת, כבר זמן רב לא יצאתי לחופשה כל כך לא מוכן. ככל שהימים התקדמו נראה שהתעקשתי להישאר בבורותי, לחוות את העיר כמו מישהו שאולי גר בה, שכבר הפך אדיש להיסטוריה ולמסורת שיש לה להציע. היא שבתה אותי מייד, למרות שאני מתקשה אפילו להעלות את תמונתה בראשי, זמן מועט כל כך אחרי. כל שעולה בי היא תחושה, מעין נינוחות ערפילית מחבקת שאיני יכול להגדיר, ואיני רוצה לאבד, עד שכדרכן של רגשות היא מתפוגגת מעצמה. רק את המטרייה אני זוכר בבירור. אדום מבריק חסר מעצורים, שבהקה מעל כל המטריות האחרות. יצאנו לכיכר נוספת והיא נעצרה שוב, הקבוצה נעצרת סביבה, והסבירה תוך כדי שהצביעה על אחד הבניינים. ודאי דיברה בקול רם,  אבל נראה כאילו היא מדברת ברוך, הישר לכל אחד ואחד מהם. איני מהאנשים שנוטים לשגות בפנטזיות, ובכל זאת לא התאפקתי. יכולתי לראות אותה מדברת אלי עוד ועוד, עד שאשכח הכל ואסחף לתוך חלומות מתוקים.

טפטוף עדין, כזה שאפשר לפקפק בו, החל. בתחזית הבטיחו גשם, שמעתי לפני שיצאתי לשוטט. לפי מצב הרחובות נראה שאף אחד לא האמין. היא צחקה פתאום, ולרגע הקבוצה סגרה עליה והיא נעלמה מעיני, כאילו היו שותפים לבדיחה. לא השתכנעתי, היא נראתה כמו אחת שצוחקת פתאום, בלי סיבה. התקרבתי כדי למצוא אותה שוב, מיטיב את עמדתי אל מעבר לעורפם של הגברים. לא רציתי להתקרב מדי מחשש שאשמע את קולה. איך שמצב העניינים היה בינינו כעת, ידעתי שאסור לי. פתאום הקבוצה התחילה לזוז והמטרייה האדומה עלתה לאוויר, מובילה אותם ליעד הבא. התקדמתי איתם, עובר בין מטריות סגורות, כחולות וסגולות, צהובות וירוקות, שהובילו אנשים ממקום למקום. עברנו רחוב ונשפכנו לעוד כיכר מרכזית, עמוסה באנשים כקודמותיה, הטפטוף העדין מלווה אותנו. היא נעצרה במרכז הכיכר, מראה להם את אחד הפסלים ומספרת, ודאי, את סיפורו. קבוצות נוספות נעמדו בסביבתם, כאילו ברגע מסוים כולם התגבשו לידי קבוצה אחת, שמספרת על פסל אחד. נתתי לעיני לגלוש, לבחון את הכיכר, ואת העיר. אם הופכים להיות אדישים לזה, מה עוד נותר? השבתי את עיני ישירות אליה, ולרגע הביטה בי, נותנת לעיניה להתמהמה. המטריה נשלחה מעלה והקבוצה התחילה לזוז. טיפה גדולה פגעה בלחיי, וכשהרמתי את ידי לנגב אותה הטפטוף התגבר. גשם חזק, אלים ורטוב ירד מהשמיים.

עשרות מטריות נפתחו והונפו באוויר, ולרגע ראיתי דרכן את פניה, עוטות לפתע בלבול. מטריות נוספות נפתחו בחטף, והיא נעלמה ממני. אנשי הקבוצות חיפשו נואשות אחר המטריה הנכונה, אבודים, מתערבבים זה בזה, קבוצות ישנות מתפרקות וחדשות נבנות.

הגנתי על עיני בידי וחיפשתי אותה, את המטרייה האדומה. שברתי את מילתי ומיהרתי לתוך הקהל, מוצא את עצמי מוקף בסחרור בלתי פוסק של צבעים, מסתובבים עוד ועוד סביבי דרך הטיפות. בגדי כבר היו ספוגים מים ובקושי הצלחתי לראות דרך הגשם החזק. נותרתי לעמוד שם עוד כמה דקות, צופה בכיכר מתרוקנת לאט, עד שנותרו רק קומץ אנשים, מבטה המפוחד עוד מרחף בשולי תודעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: