יסוד

התעוררתי פתאום. כנראה שתיתי קצת יותר ממה שחשבתי. הוא ישן לצידי, עירום, שקט, נשימות קצובות מעלות את בית החזה שלו. לא ידעתי את שמו, כמובן. הופתעתי לגלות שנרדמתי. אחד מחוקי היסוד שלי הוא לא להירדם בחדרי מלון של זרים. ובכל זאת, זה קרה. הופתעתי שהרגשתי עד כדי בנוח. סרקתי בעיניי את החדר החשוך, מחפש את הבגדים שלי. לא רציתי להעיר אותו בשום אופן. לאחר עוד רגע ארוך עיניי התרגלו לחשיכה והבחנתי בג’ינס שלי, ובחולצה, ובנעליים. מצאתי רק גרב אחת, לא נסכן הכל בשביל גרב. כשיצאתי בשקט מהחדר הצצתי עליו עוד פעם אחת. חדר מלון לא רע בכלל, בעצם. 

 

אחרי שסיימתי עם כל הבחורים בתל אביב עברתי לאירופה. בכל זאת, כמה בחורים כבר יש בתל אביב. 

“כל מה שאתה רוצה זה לזיין, אז לך תזיין”, אמרת לי. אז הלכתי, או שאתה הלכת, קשה לי לזכור. כדי לעשות לך דווקא, אולי תחשוב. אבל באופן מוזר, היה בדברים שלך היגיון. גם ככה עשיתי את זה כל הזמן שהיינו ביחד. לפעמים איתך, לפעמים עם אחרים. אבל אותך רציתי. בעצם היית הבחור הראשון שרציתי, אבל הרגלים ישנים מתים לאט. אולי זה כן בשביל לעשות לך דווקא.

 

אני לא רואה כאן הרבה את היום, רק את הזריחה מהצד הלא נכון. מעביר אותו בשינה, אחרי עוד לילה ארוך וחשוך. מעורפל בדרך כלשהי אם לא בכל הדרכים כולן. נחמד פה, אבל זה בטח לא מעניין אותך יותר מדי. אתה שלחת אותי בדרך הזאת, אז מן הראוי שתהיה חלק ממנה, לפחות באופן הזה. זה לא שיש לי אחרים לחלוק איתם. 

 

אני מנסה לגלות, אתה מבין, למה התכוונת. אז אני מצמצם, מצמצם את החיים שלי למינימום. למינימום של המינימום. הופך אותם להיות רק הדבר הזה. מחכה שיימאס עלי כבר, שייצא מהמערכת, אבל ההרגל והרצון הזה מתחרים ראש בראש. אחד מנסה לכרות את עצמו ממני באופן סופי, בעוד השני נוטע בי שורשים עמוקים. ושניהם, כך אומרים, נמצאים בצד שלי, למרות שאני לא בטוח מה יישאר ממני אחרי שהקרב יוכרע. כמה זרע ודם עוד ייכנס לפני שכל השאר ייצא.

 

“כל מה שאתה רוצה זה לזיין, אז לך תזיין”, אמרת. אז הלכתי לזיין, כי אני לא יכול להפסיק. והחלטתי לא להפסיק עד שאני אוכל להפסיק. ואני לא יכול ולא רוצה לעצור את זה. וכשמישהו מסתכל עליי אני חייב לדעת איך הזין שלו נראה, ואני חייב להפיל אותו איתי, קצת למטה. אז אני מפרק את החוויה הזאת עד שלא יישאר ממנה כמעט כלום, עד שכל הפרצופים, כל השמות, ייעלמו ממנה. עד שהגוף ייעלם ממנה. אפילו גוף אני כבר לא רוצה. שלא יהיה גוף, שיהיה רק את האקט וזהו ושום דבר יותר מזה. אני צריך להבין, אתה מבין?

 

לא כל כך מסובך למצוא גברים בעיר זרה. כולם מחפשים גם ככה. ומי שלא הולך איתי זה מי שכבר יודע, שאני אלכלך אותו, שיש לו משהו מאוד חשוב לאבד ושהוא יאבד אותו. אבל יש כאלה, שלמרות הכל, יודעים שעוד נשאר משהו למצוץ ממני, לקחת. ואני נענה לאתגר, ומפסיד. 

 

ומה קורה איתך שם? כבר מצאת את מערכת היחסים המונוגמית שלך? את האחד והיחיד? ואתה בטוח שהוא לא הולך עם אחרים, כמו שחשבת שאני לא? יש יותר מאיתנו ממה שאתה חושב. אנחנו בכל מקום, אחרי הכל, אפילו אתה נפלת. 

מנעול

מתקן בדלת או מכשיר נפרד, המשמש לנעילת הדלת או לפתיחתה

שער הברזל בעיר העתיקה כרגיל עמוס במנעולים. רבים יותר משניתן לספור, אבל מעטים מכמות התיירים שמגיעים לכאן. אין ספק, אנשים מהעירייה מגיעים בלילה וחותכים. קוטעים, בלי להתכוון, אהבות שהיו אמורות להימשך לנצח. מנעול אדום בצורת לב, מנעול עם חריטת שמות האוהבים, מנעול שעלה לא פחות ממאה יורו. יש מכל הסוגים.

כמו המנעול הירוק הקטן עם החריתה “לנצח” בצרפתית, ששייך לאיזה רומנטיקן שחוזר לפה כל פעם עם בחורה אחרת. יש חנות קטנה באזור שמוכרת בדיוק את הסוג שהוא אוהב, וכל פעם שהדברים מתחילים להתחמם הוא מביא אותה לפה ומרביץ במחווה המנצחת. באותו לילה הוא מזיין, זה בטוח. וחודש אחרי, בחורה אחרת, מנעול אחר. חלק שלם בשער מוקדש רק לו.

ויש את המנעול הכחול הגדול הזה, כל כך גדול שהוא תופס מקום של ארבעה קטנים. הם, האהבה שלהם כל כך חזקה שאפשר להנציח אותה רק במנעול ענקי, כזה שיבלוט בכל התמונות של התיירים. כן, האהבה שלהם גדולה, גדולה מהחיים. נאחזים ברומנטיקה בכל מקום שאפשר למצוא אותה, באשליה של אהבת אמת שתמיד רצו, וכבר למדו להבין שרק את הסמלים שלה יוכלו לאמץ. זאת הדת שלהם, הם פועלים אחר ההוראות מבלי שום סיכוי להבין על מה באמת היא מדברת, אם בכלל היא מדברת על משהו.

ואלו ששמו את המנעול הקטן עם העיטורים. קטן, צנוע, אבל דרוש בדיוק מבט אחד בשביל להבין שהוא עלה יותר מכל החלק המזרחי ביחד. הם לא צריכים הרבה מקום, הם לא צריכים שכולם יראו, אבל יודעים שהשאירו את החותם שלהם. זו האהבה האמיתית, אחרי הכל, להוציא כסף על דברים חסרי משמעות, להותיר סימנים יקרים מאחור, רק בשמה.

והמנעול הזה, החבוט, הזוג הזה הוריד אותו ישר מהמזוודה שלהם, ביום האחרון, כשהבינו שכמעט פספסו. ויתרו על הביטחון של הדברים שלהם. בכל זאת, אי אפשר לחזור הביתה מהעיר הרומנטית בעולם בלי לשים מנעול. איך כמעט פספסו את זה, הם לא מאמינים. מזל.

וכל המנעולים הרגילים, הפשוטים, שאפשר לקנות בכל חנות מזכרות ברדיוס של קילומטר. כמו רוב האנשים, חסרי מעוף ומקוריות, עושים כל מה שהלונלי פלנט אומר להם, בוחרים באופציה הפשוטה והצפויה וממשיכים בחייהם הפשוטים והצפויים. שנה הבאה ייסעו ליעד מומלץ אחר, ולכאן כבר לא יחזרו כי כבר עשו וי, יש שם מנעול שלהם אחרי הכל. אם רק היו יודעים שעוד חודש הפקחים יורידו אותו.

ויש את המנעול הזה, שמן כזה, שהלכו לחפש במיוחד מחוץ לרדיוס. מנעול שנועלים איתו דברים רציניים, כי האהבה שלהם היא לא צחוק. עשו את זה בתור בדיחה, כאילו להיות התיירים האלה, שנוהרים אחרי סנטימטליות ביורו. והצטלמו איתו, ועשו פרצופים מאוהבים ובקושי הצליחו לא לצחוק, איך לרגע הצליחו להיות כמו כל הקלישאות שהקיפו אותם, ואז שאלו בקול רציני אם הם לא ציניים מדי ומייד צחקו שוב. כמה היה מאושר באותו יום, מקווה בסתר ליבו בזמן שזרקו את המפתח שבאמת נעלו את האהבה שלהם, כי אף אחת לא מבינה אותו כמו שהיא, ובחיים לא אהב ככה. ואז כשזה נגמר, איזו הפתעה, אבל בעצם לכך ציפה מהרגע הראשון, כי איך היה יכול להיות אחרת בשבילו. ולא סיפר לה ששמר מפתח אחד, ועכשיו הוא חושב שאולי זה מה שהרס את הכל. והוא מוציא את המפתח מהכיס ופותח את המנעול, שאיך שהוא נעלם מהפקחים למרות שעברה כבר שנה, ושם אותו בכיס, ומתרחק מקיר המנעולים.