קפוא

מהמקום בו עמד המים נראו קפואים. לא סתם קרים, ממש קפואים, כאילו אפשר ללכת עליהם. זה היה מאוד נחמד, חוץ מהעובדה שהיה אמצע אוגוסט במדינת ישראל, מקום בו אפילו בפברואר שום אגם לא קופא. איזו אשליה משחקת לי הפעם בתפיסה הוויזואלית? תהה לעצמו. הוא הכיר היטב את הדרכים בהן המוח יכול לתעתע. הראייה, אולי החוש החשוב ביותר, מתגלה כמשהו נוסף שאי אפשר לסמוך עליו. אך כעת על הצוק, מביט באגם, יונתן תהה מה עליו לעשות. הוא יכול להמשיך לנסוע. לעזאזל, הוא צריך להמשיך לנסוע. יש לו עבודה, יש לו תוכניות. יש לו חיים של מבוגרים לחיות. עוד מבט אחד לכיוון האגם. קפוא. הוא חשב לנסות לזרוק אבן, אך המרחק ביניהם היה רב מידי. מלבד זאת, לא באמת רצה לגלות בדרך הזו. ברמה מסוימת, כנראה העדיף לשמור את המחשבה הזו במקומה כל עוד היה יכול להרשות זאת לעצמו. הוא הוציא את הנייד מהכיס ולאחר התלבטות רגעית התקשר לארז.
"מה עניינים?”.
"תודה”, אמר יונתן ביובש.
ארז פרץ בצחוק. הוא אהב כשיונתן ענה לו ככה.
"תגיד לי איפה אתה? עדיין בצפון?”.
"כבר בדרך חזרה”, אמר יונתן, "אבל חל עיכוב קל".
"אוקי. אבל אנחנו עדיין נפגשים לצהריים, נכון? הזמנתי לנו מקומות ב'שה אנרי'".
יונתן חייך.
"עוד פעם ל'בית הקבב'? לא נמאס לך כבר?".
"לעולם לא", אמר.
"אז אתה מגיע, כן?".
"אני מצטער ארז, לא נראה לי שייצא היום, העיכוב הזה עלול למלא חלק נכבד משעות הצהריים שלי".
"אוף איתך. טוב, אז אולי בערב".
"אולי".
"אפשר לשאול מה העיכוב?".
יונתן זרק מבט נוסף, מהיר, לעבר האגם.
“זה בטח שום דבר”, אמר.

יונתן הכניס את הטלפון לכיס וחזר לכיוון האוטו, שחנה מהצד השני של הצוק. הוא התניע וכיוון לאגם. בגלל הצורך בעיקוף הצוק וירידה כלפי מטה הדרך לקחה יותר משתכנן, כחצי שעה. בגלל החול, נאלץ יונתן להשאיר את המכונית במרחק מה מהגישה לאגם. לא היה לו עניין בלהזמין גרר וחילוץ לשם. חוץ מזה, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. את שאר הדרך עשה ברגל, מגלה שההליכה הופכת קלה יותר עם כל צעד. החול היה ממש כמו חול של ים, וזה היה מוזר מספיק בפני עצמו. ככל שהתקרב החול נעשה דליל יותר ויותר, וקרוב לגדת האגם כבר נעלם כולו. מה שנשאר נראה כמו מסך חלק שמכסה את פני השטח. נראה כאילו גרגרי החול דבקו זה לזה ויצרו מעטה מבריק כזכוכית. האגם עדיין נראה קפוא. הוא נגע במשטח עם נעל ימין, לא יודע למה לצפות. פני האגם היו קשים וגמישים בו זמנית, כמו שמיכת נוצות פרוסה על רצפה. לאחר היסוס קל, העביר את משקלו מהרגל האחורית לקדמית ושלח את גופו קדימה. ההרגשה הייתה מוזרה מאוד. הוא צעד בעבר על אגמים קפואים בארצות הברית, לא כך זה הרגיש. מהמקום בו עמד נראה כאילו לאגם אין סוף ולרגע התלבט אם להמשיך ללכת. רק לרגע. הוא לקח עוד צעד אחד, ועוד צעד. הוא התקדם עוד קצת. כשהביט אחורה הבחין שפתח כבר מרחק מה מהיבשה, מוקף באגם הקפוא והערפילי מכל צדדיו. נשימה השתחררה מחזהו ופתאום הבין כמה לחוץ היה. היה בזה משהו כל כך מרגיע. הוא הרשה לעצמו לראשונה לחייך. בצעד נועז קפץ באוויר ונחת על המשטח הגמיש והנעים. הוא קפץ שוב. הוא התכופף ונגע בו בידיו, המגע היה חמים. כשנעמד שוב, הרגיש את השמש חודרת דרך הערפל הקל שכיסה את האזור. הוא הסתובב לחפש אותה בכיוון ממנו בא וגילה שהיא לא שם. הוא הסתובב שוב. הפעם ראה אותה, היא בצבצה קצת מעל קצה האגם, באופק. הוא הביט בשעונו. שעת צהריים. הוא הביט בשמש שוב. קול דיבר בתוכו בשקט. בעצם, הקול הזה דיבר בתוכו בשקט כל הזמן הזה, מהרגע שהביט באגם מלמעלה. כעת היה שקט מספיק בשביל לשמוע אותו בבירור: לא אמור להיות כאן אגם. אלוהים, באזור הזה אין אפילו ים. הבעת פניו הייתה של אדם שתופס את אשתו עם גבר אחר ולא מבין בשנייה הראשונה איך הוא יכול גם לעמוד פה וגם להיות עם אשתו במיטה. כעבור רגע כבר היה בדרך לאוטו. כעבור שתי דקות כבר היה בדרך לכביש המהיר, ורק כשהגיע למרכז האט מ-150 קמ"ש ועצר בתחנת דלק.
"מה לעזאזל קורה פה?”, שאל את עצמו בקול.

                                                                                —–
"אז מה אתה אומר?”.

"זה מעניין. זה טוב, מקורי”.

המו”ל לקח לעצמו רגע, מביט באוויר.

"זה גם שנון מאוד, מרגש, מותח, מפחיד… כן”, הכריז וחייך.

"יופי, זה ממש טוב”, אמר יואב, “שזה טוב, אני מתכוון. זה ממש טוב שזה טוב”.

“כן, אבל זה לא יילך”, ציין המו”ל בעצב.

“אתה מבין, היום דברים כאלה לא מעניינים אף אחד. היום רוצים לקרוא על דברים רלוונטיים. עכשוויים, אתה יודע. פוליטיקה, ריגול, מתח טהור. או על אהבה בתקופה של היום. התמודדות עם החיים. הזדהות, אתה יודע, אנשים מאוד אוהבים הזדהות.

שתדע יואב, יש לך כישרון, יש לך יכולת. אתה פשוט צריך לתעל אותה אחרת”, אמר המו”ל.

“זה לא כל כך קשה".

יואב אסף את הדברים שלו ופנה ללכת.

"תכתוב על אהבה, תכתוב משהו מציאותי, ואז תרים אלי טלפון. בהחלט יהיה לנו על מה לדבר.

או שתכתוב על הומואים יואב, הומואים מאוד באופנה עכשיו".

סירה

כלי שיט קטן

 שלום איתי,

 החלטתי לכתוב לך מכתב כדי לדבר קצת על מה שעובר עלי. אני לא חושב שהייתי יכול להגיד לך את זה בשיחת טלפון, מה גם, שאף פעם לא היינו דברנים גדולים, אתה ואני. אתה זוכר שהיינו במסיבה של תומר, או אולי של רמי, לא משנה. שנינו שתינו קצת יותר מדי, והערב הגיע לשלב שהאוויר נעשה דחוס כל כך שהייתי חייב לצאת לנשום קצת. לך היה כנראה רעיון דומה, כי ישבת שם ועישנת סיגריה בחושך. בסיטואציות כאלה אין הרבה ברירה ובסוף ישבנו אחד ליד השני. כשדיברת, הסתכלת רחוק אל שמי הלילה.

אולי אתה מופתע לקבל ממני מכתב, או לקבל מכתב בכלל. אבל יש דברים שאפשר להגיד רק בצורה הזו, ויש דברים שזקוקים לטקס הזה של לשבת ולכתוב, ואז של ללכת במיוחד לתיבת הדואר ועם כוונה לשלשל את המכתב פנימה. אבל יש סיבה נוספת. אני לא רוצה שתענה לי. אני לא יודע מה יהיה לך להגיד כשתקרא, אבל אני מעדיף שתשמור זאת לעצמך. זוהי דרכי להשאיר את השליטה אצלי. ואחרי ששלחתי לך וזה הגיע, הכל נגמר. אני רוצה גם להזכיר לך שבאותו ערב אמרת לי שאני יכול להגיד לך הכל. אני לא חושב שהתכוונת לזה יותר מדי ברצינות, אבל בכל זאת חשבתי שזו דרך טובה להתחיל איתה.

אני לא יודע אם אתה כבר מבין מה אני רוצה להגיד לך, אז אני אגיד באופן פשוט ככל שאני יכול: אני חושב שאני אוהב אותך. התחלתי לחשוד בזה כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, לפני שנים, אבל אז זה היה רק גירוד קטן מתחת לעור. ומאז בקושי נפגשנו, וכל פעם שנפגשנו התעורר משהו, שהחזיק בקושי לכמה שעות אחרי שהלכת. מן רצון כזה שחשים מדי פעם, שאינו רלוונטי יותר מדי לכאן או לכאן. כזה שמרגישים לאורך החיים כלפי עשרות בני אדם שנתקלים בהם לאורך הדרך. ככה יכולתי להמשיך לחיות את חיי בנעימים. לא תכננתי שנתחיל להתראות לעתים קרובות, ובטח לא שנהפוך לחברים, אבל זה מה שקרה. ובמקום שהרגש יתמוטט מול המציאות, כמו שקורה בדרך כלל, הוא התחיל להתחזק באופן הדרגתי עד שהפך לנוכח כמעט בכל נשימה.

אני יודע שיש בעיה משמעותית עם כל העניין, והבעיה אפילו עוד יותר גדולה ממה שהיא נראית בתחילה, כי אני עדיין אוהב את טומו מאוד ולא יכול אפילו לחשוב על לעזוב אותו. ובכל זאת, איך הדבר אפשרי? אני מבלה את היום עם טומו, מתעוררים יחד בבוקר, ואוכלים ארוחת בוקר והולכים לשחות ולקולנוע, וכל פעם מישהו אחר מבשל את ארוחת הערב. אנחנו שוכבים בלילות ונרדמים אחד בזרועות השני, ואז בלילה אתה מגיע. בחודש האחרון אני חושב שחלמתי עליך כל לילה, ורק כשהתעוררתי וראיתי את החזה של טומו עולה ויורד לקצב נשימותיו נזכרתי שאתה לא באמת כאן. יש לי חלום חוזר שאתה מסתכל עלי ועל טומו עושים אהבה, ואתה עומד ומביט בנו דרך בד דק ושקוף. אבל ברוב החלומות אתה פשוט שם, איתי. אתה שוכב בעיניים עצומות, עירום, ואני מלטף את פניך עד ששפתיך נמתחות לחיוך קל, כזה שמרמז על חלומות טובים. האהבה שלי לטומו לא התמעטה, אבל האהבה שלי אליך גדלה. הלוואי שהייתי יודע מה לעשות בקשר לכך, אבל אני לא.

אני מרגיש צורך להבהיר שוב: לא מדובר בהתאהבות סתמית. כבר היו לי כאלה; מתעלמים מהן ובסוף הרגשות מתרחקים ומשתנים. אבל במקרה שלך זה אחרת בצורה שקשה לי מאוד להסביר. אחרת במובן שאני חושב שאנחנו מתאימים מאוד, שאם לא הייתי איפה שאני נמצא הייתי עושה הכל כדי שנהיה ביחד. לפחות זה מה שהלב אומר. אבל לא הפסקתי לרצות את טומו, ומערכת היחסים שלנו רק מתחזקת, והוא מכיר ומבין אותי לחלוטין. ובכל זאת, את הדבר הזה הוא לא יוכל להבין לעולם.

אני שואל את עצמי הרבה בימים האחרונים מה לעשות. להפסיק לראות אותך הוא מן הסתם הפיתרון הנכון. הזמן יחלוף ובסוף תישאר זיכרון מתוק עם דקירה של אכזבה. הרי זכרונות כאלו יש מספיק, אנחנו אוספים הרבה כאלה בחיים ונדיר שאחד מהם מיוחד יותר מהשני, וקל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. אבל משהו עדיין עוצר בעדי. הניצוץ שמדליק את הלהבה והבערה הראשונית הוא חסר תחליף, וגם כשהדברים ממשיכים נהדר אי אפשר לקבל אותו בחזרה. נדלק פעם אחת ונכבה פעם אחת, וכל מה שבאמצע יכול להיות עוצמתי וטוב ונורא, הכל בעצם, חוץ מלהיות ההתחלה או הסוף. אני עוד לא יודע מה נוכל להיות, ואיפה שאני עכשיו, אני יודע.

אני כותב את המכתב הזה, בסופו של דבר, כדי שלא אהיה בזה לבד. זהו, עכשיו גם אתה על הסירה, נתון לתנודות הגלים. אולי הדבר האצילי היה לשאת את זה בשקט ובכבוד, להתמודד לבד עם התהפוכות שקורות בפנים מבלי לעורר את זעמו של אף אחד, אבל זה מרגיש לי כמו מחיר כבד מאוד. כואב לי על טומו שבכלל לא יודע שהלב שלו נמצא בסכנה כזו, והכל בגללי.

 לפעמים הלב רוצה שני דברים, ואין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה, רק להמשיך לטפס בכבדות במעלה הגבעה.

שלך,

סולית

סוג של דגי קרקע הים ממשפחת הסוליתיים מסדרת דגי משה רבנו. הסולית מצטיינת בהסתגלותה המושלמת לחיי קרקע הים.

“אני רוצה דג”, אמרה תמר.

“דג? הרי לא באנו לפה בשביל דג”.

“כן אני יודעת”.

הוא הביט בה בשתיקה, עיניה נעות על הקו בין ציפייה לאכזבה.

“אבל את רוצה דג”.

“כן”.

“את יודעת בכלל איך לטפל בדגים?”

“רק צריך להאכיל אותם. אני מפספסת משהו?”

“לא, קלעת בול”, אמר לאחר רגע של מחשבה.

אבשלום לא היה מרוצה; הם הלכו לחנות החיות כדי לקנות לתמר מתנת יום הולדת, לא דג.

“אתם צריכים עזרה?”, שאלה מוכרת במשקפיים עגולים. היא לבשה אפודה אדומה, שיערות חתולים דבקו אליה בכל פינה. המבט שנתנה בהם גרם לאבשלום להסמיק; תמיד חשבו שהוא אביה, בהחלט היה מבוגר מספיק בשביל כך, אבל למעשה היה אחיה. אביהם המשותף כבר היה בעצמו זקן למדי, ויצא מהבית רק לעתים רחוקות.

“לא תודה”, חייכה תמר בלבביות והמוכרת הסתלקה, להרים עוד חתול ללא ספק.

אבשלום ואביהם לא הסתדרו טוב כל כך, והדבר רק החמיר ככל שהתבגרו, במיוחד כשכבר היו לו ילדים משלו. במובן מסוים הם נעשו קרובים יותר בגיל, אבל רחוקים יותר במחשבה. תמר חשבה על כך לא מעט, בעיקר כשישבה עם אבא שלה בשולחן בשעת ארוחת הערב. בין אבשלום לתמר, שבדיוק מלאו לה 14, היו עוד שני אחים, שניהם כבר מחוץ לבית, חיים את חייהם. אבא של תמר לא תכנן להפוך לאב שוב, אבל יצא ככה שבאחד הערבים הכניס מישהי להריון, ותשעה חודשים אחר כך, הופה, תמר הגיעה. כשנולדה היה בן 62, האישה שילדה אותה, בכל מקרה, כבר לא הייתה בתמונה. היות ולא חלקו אותה אם, היה קל לחצאי האחים שלה להתנתק. אבשלום היה היחיד שדאג לשמור איתה על קשר. אולי מתוך רגש חובה של בנים בכורים, שממשיכים לשאת את תפקידם כל החיים, גם כשיש להם כבר משפחות משלהם, או אולי ריחם על חייה השקטים והכבדים עם אביה הזקן. כמובן שהיה גם הסיכוי שאהב אותה באמת. אם הייתה צריכה לכמת זאת באחוזים, כל אחת מהאפשרויות הראשונות הייתה מקבלת 40 אחוזים, והאפשרות השלישית 15 אחוזים. את 5 האחוזים האחרונים הייתה מקבלת אפשרות ד’: אף תשובה לא נכונה. בכל מקרה, גם תמר הייתה חייבת להסכים, 15 אחוזים לאהבה זה לא רע בכלל. אפילו בגילה הצעיר ידעה ש- 15 אחוזים הם יותר משזוכים להם אנשים רבים.

“מה תוכלי לעשות כבר עם דג? אי אפשר לקחת אותו לטיול, הוא לא יכשכש בזנב כשתחזרי הביתה. גם אם הוא יהיה מאוד שמח כל שיוכל לעשות הוא בלו בלו בלו”, אבשלום ניסה לעשות תנועה של דג עם שפתיו, אך התנועה יצאה מגושמת מאוד. תמר הביטה בו, מתקשה לא לצחוק.

“אני לא צריכה משהו שיצא איתי לטיול או שישמח כשאחזור הביתה. ומה כבר אפשר לעשות עם דג? אני מניחה שפשוט אסתכל עליו לפעמים שוחה באקווריום שלו מצד לצד ואשאל את עצמי מה עובר לו בראש”.

“אבל תמר, את לא רוצה כלבלב קטן? או אפילו חתול?”. הוא התקשה להסתיר את האכזבה בקולו, בין שנת עבודה עמוסה במיוחד ובין ילדיו שלו חשש שתישאר יותר מדי לבד.

היא הביטה בו, נושכת את שפתה התחתונה.

“אפילו נביא גם את הדג. הנה, זה פיתרון מושלם”.

תמר הביטה בו לעומק. הבעת פניו אמרה אומללות וחוסר אונים. כשהסתכלה עליו עכשיו, כמעט לא האמינה שיש לו ילדים משלו שכבר הולכים לבית ספר: לא היה לו שום כישרון לכך!

“אני לא רוצה כלבלב. הוא דורש הרבה תשומת לב ובטח ארגיש אשמה כל הזמן. חוץ מזה לאבא מספיק קשה עם ילדה אחת בבית, נביא לו כלבלב והוא יירד מהפסים. וחתול? כולם יודעים שחתולים ודגים לא מסתדרים. זה חסר סיכוי ממש”.

היא לקחה את ידיו הגדולות בידיה והסתכלה בו בריכוז.

“אני רוצה דג. דג צבעוני עם פרצוף כזה”, כיווצה את שפתיה באופן מושלם.

“אני אאכיל אותו פעם ביום ובשאר הזמן הוא ישחה לו בנעימים ויחשוב על החיים, וכשאזכור לעצור ולהסתכל עליו אולי גם אני אחשוב על החיים קצת”.

אבשלום הביט בה, ידיה הקטנות עדיין אחזו את שלו, ועצב גדול שטף אותו, כמו גל שלרגע מרגיש שלעולם לא יעבור.

“נו תתעודד כבר”, אמרה וחייכה.

“מה אתה אומר שנקנה גם לך דג? אני בטוחה שהילדים שלך יאהבו אותו מאוד. אפשר אחר כך אפילו ללכת לאכול דגים, יש מסעדה מצויינת מעבר לפינה. אתה יודע, בשביל האירוניה שבדבר”.

“מאיפה את מכירה מילים כאלה? התחלת ללכת לבית הספר פתאום?”.

“לא ממש. אבל גם בנות כמוני מצליחות ללמוד דבר או שניים לפעמים”. דרך הכאב, היא ראתה את האהבה בעיניו, ברורה כמו השמש בשמיים.

“טוב”, אמר אבשלום ואילץ חיוך, “בואי נקנה קצת דגים”.

מחתרתי

הנתון במחתרת, הפועל במסתרים ובנגוד לחוק

הוא ישב לבדו בשולחן צדדי, מבטו קבוע בנקודה רחוקה. נעלו השחורה טופפה בקצב אחיד על חלקו התחתון של השולחן, משמיעה רעש שנראה שאינו מודע אליו. על השולחן ספל אספרסו, שאריות קפה יבשות על דפנות הכוס, מאפרה עם מספר בדלים, ולצידה קופסת סיגריות ומצית מוזהבת. השמש בהקה בשמיים וצבעה את הכל בלבן, חיוור ושקט. רוח קלה נשבה לפרקים, כמעט ולא מורגשת בחום הרב.

“אדוני, האספרסו שלך”. מלצר לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש נעמד בסמוך לשולחן. הוא החזיק על פרק ידו מגש כסוף ועליו ספל אספרסו בודד.

בקושי שמע את קולו, מילותיו מגיעות דרך עננים כבדים. בחוסר רצון נטש את הנקודה בה הביט ופגש את עיניו.

“בבקשה”, אמר וטפח בשולחן בידיו.

הוא לבש מכנסי כותנה שחורים, תפורים על פי מידה, וחולצה מכופתרת דקה שנראה שנלקחה בחופזה מחליפת קיץ ישנה. שיערו הקצר הוחלק במיומנות לאחור ושפם דק עיטר את פניו. כשחייך, התעקל השפם באופן שטבע בו לעג.

המלצר הניח את הספל והמתין. האיש עיקל את שפמו בחיוך שנעלם מייד והמלצר הנהן ופרש חזרה פנימה.

מבלי לגעת בספל ניטעו עיניו בנקודה אחרת, קרובה לקודמת. ידו השמאלית נשלחה קדימה לחלץ סיגריה, ובידו השנייה הרים את המצית המוזהבת. הוא לקח שאיפה עמוקה, העשן מתמהמה בפנים לרגע ארוך.

אדם בחליפה בגוון ירוק בהיר התקרב לשולחן.

“זהו?” שאל האיש, שהבחין בו מייד, עיניו נטועות באותה נקודה רחוקה.

הוא הנהן.

“אוקי”, אמר.

האדם בחליפה הירוקה התחיל להתרחק.

“ומה אם לא מתחשק לי ללכת?”.

הוא עצר והסתובב.

“סליחה אדוני?”

“שמעת אותי”. האיש קירב את הסיגריה לפיו ולקח עוד שאיפה עמוקה, מבטו נתון במרחקים.

האדם בחליפה הירוקה לקח כמה צעדים לקראתו.

“הולך להיות לנו עניין?”, שאל בשקט.

לרגע אחד עוד הביט בנקודה, ואז חייך אליו בחמימות, מוטלת בספק רק על ידי שפמו הדק.

“לא. בוא, נלך”.

האדם הסתובב בשנית.

“אכפת לך רק אם אשתה עוד אספרסו קודם?”

האדם בחליפה לא הפנה אליו את פניו.

“אזמין לך משהו חזק יותר”.

האיש שם לב שהמצית עדיין בידו. הוא סובב אותה בין אצבעותיו, החריטה שעליה מנצנצת בשמש.

המלצר לבוש השחור ניגש שוב, עם המגש הכסוף בידו, ועליו כוס זכוכית מלאה בשתי אצבעות של וויסקי.

הוא הניח אותה על השולחן ופינה את הספל שנותר מלא, מניח אותו במרכז המגש כמו התכונן להגיש לו אותו שוב.

האיש חשף בפניו שוב את החיוך הקטן, אך המלצר הוסיף לעמוד.

האיש הביט אליו והנהן, מרים את כוס המשקה. הוא רוקן את תכולתה בלגימה, רעד קל עבר בפניו. בתנועה רחבה הניח את הכוס ישירות על המגש.

“טוב מאוד אדוני”, אמר המלצר. “ממתינים לך בפנים”.

האיש שלף סיגריה נוספת מהחפיסה והדליק אותה.

“רק את החשבון”.

“החשבון שלך שולם”, אמר לו.

“לא, לא, אשלם אותו בעצמי”.

המלצר לא זז ממקומו.

“אני בהחלט יכול להרשות לעצמי כמה משקאות”.

המלצר הוסיף לעמוד.

הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה והותיר אותה בזווית פיו, ואז, באיטיות, נעמד.

“אחריך, אדוני”, אמר המלצר, והאיש הנהן לעומתו. “כן כן”.

הוא הרים את המצית מהשולחן וחזר בו. מביט פעם נוספת על החריטה שבצידה, הניח אותה על השולחן.

“זה אמור להספיק”, אמר וחייך: “זה זהב אמיתי אתה יודע”.

“אדוני, כפי שאמרתי, החשבון שולם”.

“כן… אמרת…”.

“בכל אופן”, אמר ונקש באצבעו על המצית, משאיר אותה שם, ובצעד בוטח נכנס לתוך בית הקפה.