סולית

סוג של דגי קרקע הים ממשפחת הסוליתיים מסדרת דגי משה רבנו. הסולית מצטיינת בהסתגלותה המושלמת לחיי קרקע הים.

“אני רוצה דג”, אמרה תמר.

“דג? הרי לא באנו לפה בשביל דג”.

“כן אני יודעת”.

הוא הביט בה בשתיקה, עיניה נעות על הקו בין ציפייה לאכזבה.

“אבל את רוצה דג”.

“כן”.

“את יודעת בכלל איך לטפל בדגים?”

“רק צריך להאכיל אותם. אני מפספסת משהו?”

“לא, קלעת בול”, אמר לאחר רגע של מחשבה.

אבשלום לא היה מרוצה; הם הלכו לחנות החיות כדי לקנות לתמר מתנת יום הולדת, לא דג.

“אתם צריכים עזרה?”, שאלה מוכרת במשקפיים עגולים. היא לבשה אפודה אדומה, שיערות חתולים דבקו אליה בכל פינה. המבט שנתנה בהם גרם לאבשלום להסמיק; תמיד חשבו שהוא אביה, בהחלט היה מבוגר מספיק בשביל כך, אבל למעשה היה אחיה. אביהם המשותף כבר היה בעצמו זקן למדי, ויצא מהבית רק לעתים רחוקות.

“לא תודה”, חייכה תמר בלבביות והמוכרת הסתלקה, להרים עוד חתול ללא ספק.

אבשלום ואביהם לא הסתדרו טוב כל כך, והדבר רק החמיר ככל שהתבגרו, במיוחד כשכבר היו לו ילדים משלו. במובן מסוים הם נעשו קרובים יותר בגיל, אבל רחוקים יותר במחשבה. תמר חשבה על כך לא מעט, בעיקר כשישבה עם אבא שלה בשולחן בשעת ארוחת הערב. בין אבשלום לתמר, שבדיוק מלאו לה 14, היו עוד שני אחים, שניהם כבר מחוץ לבית, חיים את חייהם. אבא של תמר לא תכנן להפוך לאב שוב, אבל יצא ככה שבאחד הערבים הכניס מישהי להריון, ותשעה חודשים אחר כך, הופה, תמר הגיעה. כשנולדה היה בן 62, האישה שילדה אותה, בכל מקרה, כבר לא הייתה בתמונה. היות ולא חלקו אותה אם, היה קל לחצאי האחים שלה להתנתק. אבשלום היה היחיד שדאג לשמור איתה על קשר. אולי מתוך רגש חובה של בנים בכורים, שממשיכים לשאת את תפקידם כל החיים, גם כשיש להם כבר משפחות משלהם, או אולי ריחם על חייה השקטים והכבדים עם אביה הזקן. כמובן שהיה גם הסיכוי שאהב אותה באמת. אם הייתה צריכה לכמת זאת באחוזים, כל אחת מהאפשרויות הראשונות הייתה מקבלת 40 אחוזים, והאפשרות השלישית 15 אחוזים. את 5 האחוזים האחרונים הייתה מקבלת אפשרות ד’: אף תשובה לא נכונה. בכל מקרה, גם תמר הייתה חייבת להסכים, 15 אחוזים לאהבה זה לא רע בכלל. אפילו בגילה הצעיר ידעה ש- 15 אחוזים הם יותר משזוכים להם אנשים רבים.

“מה תוכלי לעשות כבר עם דג? אי אפשר לקחת אותו לטיול, הוא לא יכשכש בזנב כשתחזרי הביתה. גם אם הוא יהיה מאוד שמח כל שיוכל לעשות הוא בלו בלו בלו”, אבשלום ניסה לעשות תנועה של דג עם שפתיו, אך התנועה יצאה מגושמת מאוד. תמר הביטה בו, מתקשה לא לצחוק.

“אני לא צריכה משהו שיצא איתי לטיול או שישמח כשאחזור הביתה. ומה כבר אפשר לעשות עם דג? אני מניחה שפשוט אסתכל עליו לפעמים שוחה באקווריום שלו מצד לצד ואשאל את עצמי מה עובר לו בראש”.

“אבל תמר, את לא רוצה כלבלב קטן? או אפילו חתול?”. הוא התקשה להסתיר את האכזבה בקולו, בין שנת עבודה עמוסה במיוחד ובין ילדיו שלו חשש שתישאר יותר מדי לבד.

היא הביטה בו, נושכת את שפתה התחתונה.

“אפילו נביא גם את הדג. הנה, זה פיתרון מושלם”.

תמר הביטה בו לעומק. הבעת פניו אמרה אומללות וחוסר אונים. כשהסתכלה עליו עכשיו, כמעט לא האמינה שיש לו ילדים משלו שכבר הולכים לבית ספר: לא היה לו שום כישרון לכך!

“אני לא רוצה כלבלב. הוא דורש הרבה תשומת לב ובטח ארגיש אשמה כל הזמן. חוץ מזה לאבא מספיק קשה עם ילדה אחת בבית, נביא לו כלבלב והוא יירד מהפסים. וחתול? כולם יודעים שחתולים ודגים לא מסתדרים. זה חסר סיכוי ממש”.

היא לקחה את ידיו הגדולות בידיה והסתכלה בו בריכוז.

“אני רוצה דג. דג צבעוני עם פרצוף כזה”, כיווצה את שפתיה באופן מושלם.

“אני אאכיל אותו פעם ביום ובשאר הזמן הוא ישחה לו בנעימים ויחשוב על החיים, וכשאזכור לעצור ולהסתכל עליו אולי גם אני אחשוב על החיים קצת”.

אבשלום הביט בה, ידיה הקטנות עדיין אחזו את שלו, ועצב גדול שטף אותו, כמו גל שלרגע מרגיש שלעולם לא יעבור.

“נו תתעודד כבר”, אמרה וחייכה.

“מה אתה אומר שנקנה גם לך דג? אני בטוחה שהילדים שלך יאהבו אותו מאוד. אפשר אחר כך אפילו ללכת לאכול דגים, יש מסעדה מצויינת מעבר לפינה. אתה יודע, בשביל האירוניה שבדבר”.

“מאיפה את מכירה מילים כאלה? התחלת ללכת לבית הספר פתאום?”.

“לא ממש. אבל גם בנות כמוני מצליחות ללמוד דבר או שניים לפעמים”. דרך הכאב, היא ראתה את האהבה בעיניו, ברורה כמו השמש בשמיים.

“טוב”, אמר אבשלום ואילץ חיוך, “בואי נקנה קצת דגים”.