סירה

כלי שיט קטן

 שלום איתי,

 החלטתי לכתוב לך מכתב כדי לדבר קצת על מה שעובר עלי. אני לא חושב שהייתי יכול להגיד לך את זה בשיחת טלפון, מה גם, שאף פעם לא היינו דברנים גדולים, אתה ואני. אתה זוכר שהיינו במסיבה של תומר, או אולי של רמי, לא משנה. שנינו שתינו קצת יותר מדי, והערב הגיע לשלב שהאוויר נעשה דחוס כל כך שהייתי חייב לצאת לנשום קצת. לך היה כנראה רעיון דומה, כי ישבת שם ועישנת סיגריה בחושך. בסיטואציות כאלה אין הרבה ברירה ובסוף ישבנו אחד ליד השני. כשדיברת, הסתכלת רחוק אל שמי הלילה.

אולי אתה מופתע לקבל ממני מכתב, או לקבל מכתב בכלל. אבל יש דברים שאפשר להגיד רק בצורה הזו, ויש דברים שזקוקים לטקס הזה של לשבת ולכתוב, ואז של ללכת במיוחד לתיבת הדואר ועם כוונה לשלשל את המכתב פנימה. אבל יש סיבה נוספת. אני לא רוצה שתענה לי. אני לא יודע מה יהיה לך להגיד כשתקרא, אבל אני מעדיף שתשמור זאת לעצמך. זוהי דרכי להשאיר את השליטה אצלי. ואחרי ששלחתי לך וזה הגיע, הכל נגמר. אני רוצה גם להזכיר לך שבאותו ערב אמרת לי שאני יכול להגיד לך הכל. אני לא חושב שהתכוונת לזה יותר מדי ברצינות, אבל בכל זאת חשבתי שזו דרך טובה להתחיל איתה.

אני לא יודע אם אתה כבר מבין מה אני רוצה להגיד לך, אז אני אגיד באופן פשוט ככל שאני יכול: אני חושב שאני אוהב אותך. התחלתי לחשוד בזה כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, לפני שנים, אבל אז זה היה רק גירוד קטן מתחת לעור. ומאז בקושי נפגשנו, וכל פעם שנפגשנו התעורר משהו, שהחזיק בקושי לכמה שעות אחרי שהלכת. מן רצון כזה שחשים מדי פעם, שאינו רלוונטי יותר מדי לכאן או לכאן. כזה שמרגישים לאורך החיים כלפי עשרות בני אדם שנתקלים בהם לאורך הדרך. ככה יכולתי להמשיך לחיות את חיי בנעימים. לא תכננתי שנתחיל להתראות לעתים קרובות, ובטח לא שנהפוך לחברים, אבל זה מה שקרה. ובמקום שהרגש יתמוטט מול המציאות, כמו שקורה בדרך כלל, הוא התחיל להתחזק באופן הדרגתי עד שהפך לנוכח כמעט בכל נשימה.

אני יודע שיש בעיה משמעותית עם כל העניין, והבעיה אפילו עוד יותר גדולה ממה שהיא נראית בתחילה, כי אני עדיין אוהב את טומו מאוד ולא יכול אפילו לחשוב על לעזוב אותו. ובכל זאת, איך הדבר אפשרי? אני מבלה את היום עם טומו, מתעוררים יחד בבוקר, ואוכלים ארוחת בוקר והולכים לשחות ולקולנוע, וכל פעם מישהו אחר מבשל את ארוחת הערב. אנחנו שוכבים בלילות ונרדמים אחד בזרועות השני, ואז בלילה אתה מגיע. בחודש האחרון אני חושב שחלמתי עליך כל לילה, ורק כשהתעוררתי וראיתי את החזה של טומו עולה ויורד לקצב נשימותיו נזכרתי שאתה לא באמת כאן. יש לי חלום חוזר שאתה מסתכל עלי ועל טומו עושים אהבה, ואתה עומד ומביט בנו דרך בד דק ושקוף. אבל ברוב החלומות אתה פשוט שם, איתי. אתה שוכב בעיניים עצומות, עירום, ואני מלטף את פניך עד ששפתיך נמתחות לחיוך קל, כזה שמרמז על חלומות טובים. האהבה שלי לטומו לא התמעטה, אבל האהבה שלי אליך גדלה. הלוואי שהייתי יודע מה לעשות בקשר לכך, אבל אני לא.

אני מרגיש צורך להבהיר שוב: לא מדובר בהתאהבות סתמית. כבר היו לי כאלה; מתעלמים מהן ובסוף הרגשות מתרחקים ומשתנים. אבל במקרה שלך זה אחרת בצורה שקשה לי מאוד להסביר. אחרת במובן שאני חושב שאנחנו מתאימים מאוד, שאם לא הייתי איפה שאני נמצא הייתי עושה הכל כדי שנהיה ביחד. לפחות זה מה שהלב אומר. אבל לא הפסקתי לרצות את טומו, ומערכת היחסים שלנו רק מתחזקת, והוא מכיר ומבין אותי לחלוטין. ובכל זאת, את הדבר הזה הוא לא יוכל להבין לעולם.

אני שואל את עצמי הרבה בימים האחרונים מה לעשות. להפסיק לראות אותך הוא מן הסתם הפיתרון הנכון. הזמן יחלוף ובסוף תישאר זיכרון מתוק עם דקירה של אכזבה. הרי זכרונות כאלו יש מספיק, אנחנו אוספים הרבה כאלה בחיים ונדיר שאחד מהם מיוחד יותר מהשני, וקל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. אבל משהו עדיין עוצר בעדי. הניצוץ שמדליק את הלהבה והבערה הראשונית הוא חסר תחליף, וגם כשהדברים ממשיכים נהדר אי אפשר לקבל אותו בחזרה. נדלק פעם אחת ונכבה פעם אחת, וכל מה שבאמצע יכול להיות עוצמתי וטוב ונורא, הכל בעצם, חוץ מלהיות ההתחלה או הסוף. אני עוד לא יודע מה נוכל להיות, ואיפה שאני עכשיו, אני יודע.

אני כותב את המכתב הזה, בסופו של דבר, כדי שלא אהיה בזה לבד. זהו, עכשיו גם אתה על הסירה, נתון לתנודות הגלים. אולי הדבר האצילי היה לשאת את זה בשקט ובכבוד, להתמודד לבד עם התהפוכות שקורות בפנים מבלי לעורר את זעמו של אף אחד, אבל זה מרגיש לי כמו מחיר כבד מאוד. כואב לי על טומו שבכלל לא יודע שהלב שלו נמצא בסכנה כזו, והכל בגללי.

 לפעמים הלב רוצה שני דברים, ואין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה, רק להמשיך לטפס בכבדות במעלה הגבעה.

שלך,