קפוא

מהמקום בו עמד המים נראו קפואים. לא סתם קרים, ממש קפואים, כאילו אפשר ללכת עליהם. זה היה מאוד נחמד, חוץ מהעובדה שהיה אמצע אוגוסט במדינת ישראל, מקום בו אפילו בפברואר שום אגם לא קופא. איזו אשליה משחקת לי הפעם בתפיסה הוויזואלית? תהה לעצמו. הוא הכיר היטב את הדרכים בהן המוח יכול לתעתע. הראייה, אולי החוש החשוב ביותר, מתגלה כמשהו נוסף שאי אפשר לסמוך עליו. אך כעת על הצוק, מביט באגם, יונתן תהה מה עליו לעשות. הוא יכול להמשיך לנסוע. לעזאזל, הוא צריך להמשיך לנסוע. יש לו עבודה, יש לו תוכניות. יש לו חיים של מבוגרים לחיות. עוד מבט אחד לכיוון האגם. קפוא. הוא חשב לנסות לזרוק אבן, אך המרחק ביניהם היה רב מידי. מלבד זאת, לא באמת רצה לגלות בדרך הזו. ברמה מסוימת, כנראה העדיף לשמור את המחשבה הזו במקומה כל עוד היה יכול להרשות זאת לעצמו. הוא הוציא את הנייד מהכיס ולאחר התלבטות רגעית התקשר לארז.
"מה עניינים?”.
"תודה”, אמר יונתן ביובש.
ארז פרץ בצחוק. הוא אהב כשיונתן ענה לו ככה.
"תגיד לי איפה אתה? עדיין בצפון?”.
"כבר בדרך חזרה”, אמר יונתן, "אבל חל עיכוב קל".
"אוקי. אבל אנחנו עדיין נפגשים לצהריים, נכון? הזמנתי לנו מקומות ב'שה אנרי'".
יונתן חייך.
"עוד פעם ל'בית הקבב'? לא נמאס לך כבר?".
"לעולם לא", אמר.
"אז אתה מגיע, כן?".
"אני מצטער ארז, לא נראה לי שייצא היום, העיכוב הזה עלול למלא חלק נכבד משעות הצהריים שלי".
"אוף איתך. טוב, אז אולי בערב".
"אולי".
"אפשר לשאול מה העיכוב?".
יונתן זרק מבט נוסף, מהיר, לעבר האגם.
“זה בטח שום דבר”, אמר.

יונתן הכניס את הטלפון לכיס וחזר לכיוון האוטו, שחנה מהצד השני של הצוק. הוא התניע וכיוון לאגם. בגלל הצורך בעיקוף הצוק וירידה כלפי מטה הדרך לקחה יותר משתכנן, כחצי שעה. בגלל החול, נאלץ יונתן להשאיר את המכונית במרחק מה מהגישה לאגם. לא היה לו עניין בלהזמין גרר וחילוץ לשם. חוץ מזה, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. את שאר הדרך עשה ברגל, מגלה שההליכה הופכת קלה יותר עם כל צעד. החול היה ממש כמו חול של ים, וזה היה מוזר מספיק בפני עצמו. ככל שהתקרב החול נעשה דליל יותר ויותר, וקרוב לגדת האגם כבר נעלם כולו. מה שנשאר נראה כמו מסך חלק שמכסה את פני השטח. נראה כאילו גרגרי החול דבקו זה לזה ויצרו מעטה מבריק כזכוכית. האגם עדיין נראה קפוא. הוא נגע במשטח עם נעל ימין, לא יודע למה לצפות. פני האגם היו קשים וגמישים בו זמנית, כמו שמיכת נוצות פרוסה על רצפה. לאחר היסוס קל, העביר את משקלו מהרגל האחורית לקדמית ושלח את גופו קדימה. ההרגשה הייתה מוזרה מאוד. הוא צעד בעבר על אגמים קפואים בארצות הברית, לא כך זה הרגיש. מהמקום בו עמד נראה כאילו לאגם אין סוף ולרגע התלבט אם להמשיך ללכת. רק לרגע. הוא לקח עוד צעד אחד, ועוד צעד. הוא התקדם עוד קצת. כשהביט אחורה הבחין שפתח כבר מרחק מה מהיבשה, מוקף באגם הקפוא והערפילי מכל צדדיו. נשימה השתחררה מחזהו ופתאום הבין כמה לחוץ היה. היה בזה משהו כל כך מרגיע. הוא הרשה לעצמו לראשונה לחייך. בצעד נועז קפץ באוויר ונחת על המשטח הגמיש והנעים. הוא קפץ שוב. הוא התכופף ונגע בו בידיו, המגע היה חמים. כשנעמד שוב, הרגיש את השמש חודרת דרך הערפל הקל שכיסה את האזור. הוא הסתובב לחפש אותה בכיוון ממנו בא וגילה שהיא לא שם. הוא הסתובב שוב. הפעם ראה אותה, היא בצבצה קצת מעל קצה האגם, באופק. הוא הביט בשעונו. שעת צהריים. הוא הביט בשמש שוב. קול דיבר בתוכו בשקט. בעצם, הקול הזה דיבר בתוכו בשקט כל הזמן הזה, מהרגע שהביט באגם מלמעלה. כעת היה שקט מספיק בשביל לשמוע אותו בבירור: לא אמור להיות כאן אגם. אלוהים, באזור הזה אין אפילו ים. הבעת פניו הייתה של אדם שתופס את אשתו עם גבר אחר ולא מבין בשנייה הראשונה איך הוא יכול גם לעמוד פה וגם להיות עם אשתו במיטה. כעבור רגע כבר היה בדרך לאוטו. כעבור שתי דקות כבר היה בדרך לכביש המהיר, ורק כשהגיע למרכז האט מ-150 קמ"ש ועצר בתחנת דלק.
"מה לעזאזל קורה פה?”, שאל את עצמו בקול.

                                                                                —–
"אז מה אתה אומר?”.

"זה מעניין. זה טוב, מקורי”.

המו”ל לקח לעצמו רגע, מביט באוויר.

"זה גם שנון מאוד, מרגש, מותח, מפחיד… כן”, הכריז וחייך.

"יופי, זה ממש טוב”, אמר יואב, “שזה טוב, אני מתכוון. זה ממש טוב שזה טוב”.

“כן, אבל זה לא יילך”, ציין המו”ל בעצב.

“אתה מבין, היום דברים כאלה לא מעניינים אף אחד. היום רוצים לקרוא על דברים רלוונטיים. עכשוויים, אתה יודע. פוליטיקה, ריגול, מתח טהור. או על אהבה בתקופה של היום. התמודדות עם החיים. הזדהות, אתה יודע, אנשים מאוד אוהבים הזדהות.

שתדע יואב, יש לך כישרון, יש לך יכולת. אתה פשוט צריך לתעל אותה אחרת”, אמר המו”ל.

“זה לא כל כך קשה".

יואב אסף את הדברים שלו ופנה ללכת.

"תכתוב על אהבה, תכתוב משהו מציאותי, ואז תרים אלי טלפון. בהחלט יהיה לנו על מה לדבר.

או שתכתוב על הומואים יואב, הומואים מאוד באופנה עכשיו".

2 מחשבות על “קפוא

  1. ענת רוסמן הגיב:

    אח שלי זה טוב. ממש טוב.
    יש כאלה שכן קוראים כאלה דברים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: