שכבתי במיטה והבטתי למעלה. הקיר קצת מתקלף, יש איזו רטיבות. טוב, לא נגור כאן לנצח. הבטתי לתקרה. לתוך התקרה. זה הזכיר לי תרגיל כזה שאבא לימד אותי לעשות כשהייתי ילד ולא הצלחתי להרדם. הוא היה מוריד ממני את השמיכה ואומר לי לדמיין שאני נמצא בחוץ ושהשמיים מלאים כוכבים. הייתי שוכב ומביט בתקרה כל כך חזק עד שהיא הייתה קורסת. העיניים שלי נלחמו בה, אבל היא לא נלחמה חזרה. היא הייתה פשוט מה שהיא: תקרה, אדישה לכל המצב. אבל אדישה ככל שהייתה ועם כל הפציפיזם שלה, היא לא יכלה להפסיק להיות תקרה. אפילו במחיר השינה שלי. בגלל זה הייתי חייב להילחם. דחפתי עם העיניים, דחפתי ודחפתי, ובסוף, רגע לפני שהייתי מוכן לוותר, חוללתי את הנס הראשון שלי; גרמתי לתקרה להפסיק להיות תקרה. היא נבקעה ועיני נפתחו אל השמיים. הכוכבים היו בכל מקום. שכבתי בלי לזוז ודמיינתי שאני נמצא אי שם למעלה, מביט על הקליפה הזאת של עצמי. בחנתי את הגוף שלי, קודם כשלם ואז כעשרות חלקים. הרגשתי את עיניי נחות על כל חלק בגופי, מלטפות במבטן את כפות רגלי, את שיפולי בטני, את החזה ואת פני. הבטתי בכל חלק עד שהוא איבד את משמעותו, הפך לזר ומנותק. ואז האוזן הזאת, היא כבר סתם אוזן, היא האוזן של כל אחד. לא שלי. לא שלי. וכששכבתי ככה, התנתקתי לחלוטין. התנקתי לחלוטין. מהכאב, מהצער, מהבעיות, מהשמחות, מהחלומות. ונרדמתי.
ניסיתי זאת שוב. פעם אחר פעם השלכתי את מבטי לעבר התקרה. אולי התקרה נעשתה חזקה יותר. אולי עיני נחלשו.
אני לא נרדם. פעם לא הצלחתי להתעורר בבוקר. עכשיו אני לא מצליח להירדם. כשלא נרדמים, כל דקה נמתחת עד נצח. ניסיתי להקשיב לקולות מבפנים, לקולות מבחוץ. הכל ישן מסביבי. 'מה עוד יש לעשות בשעה הזאת?', רטן קולי הפנימי, שסרב ליפול לתכתיבי המוסכמות ולעשות את המוטל עליו. נזכרתי ביום העבודה שעבר עלי. תוכניות לסוף השבוע, התחייבויות משפחתיות. העברתי בראש את רשימת הסידורים למחר. הבנקים, ביטוח לאומי, סלקום. חשבתי עליו. שלחתי יד מגששת לאורך המיטה. היא השתטחה על המזרן הקר. כל כך קרץ לי הקור הזה, בחום הבלתי נסבל של אוגוסט, בחום של הצד שלי. לא העזתי לעבור. איפה הוא עכשיו? מתי אתה חוזר? הקור מחכה לך. לא תסבול מהחום שפורץ ממני בגלים איומים.
החום הזה. שמתי לב שהוא לא רק חיצוני. החום הזה בא ממני. פתאום כששמתי לב לזה הבחנתי כמה חם לי באמת. קירבתי את כף היד לבית החזה והרגשתי את גלי החום. הוא היה בכל מקום, מציף אותי מבפנים ומאיים להטביע אותי. כל כך הרבה חום אצור שאין לו ברירה אלא לזלוג החוצה, לאט אבל בטוח. אני חייב לשחרר אותו, אני חייב לנקז את האנרגיה הזאת. זה הרגיש כמו החלטה של חיים או מוות. אני מוציא את החום ממני או שהוא שורף את כולי. דמיינתי אותו כמו שד שגדל מרגע לרגע, יודע בדיוק כמוני שיש מקום רק לאחד מאיתנו.
קמתי מהמיטה, התלבשתי ונעלתי נעלי ספורט. בחושך מוחלט ובשקט פסעתי לאורך הדירה הריקה, נזהר לא להעיר את הלילה עצמו. סובבתי את המפתח והדלת נפתחה בנקישה. ויצאתי לרחוב. הלכתי. השעה הייתה קצת אחרי שתיים. מהר מאוד ההליכה הפכה לריצה. לא מהירה. איטית כזאת, שכל צעד מורגש בה בברור. לא ידעתי לאן אני הולך. מעולם לא העזתי לצאת מהביטחון של החלל המבודד, המרתף בו נמצא ההליכון שלי, אבל ידעתי שאני הולך לרוץ טוב מאי פעם. כשנכנסתי לשביל שעובר בתוך השדות הרגשתי את החושך עוטף אותי, מגן עלי. אז נתתי לחום לצאת. התחושה הייתה מהממת, כמו תוכי שכל החיים שלו עף בתוך דירה ופתאום מגלה את החלון. נזכרתי ברגעים על ההליכון, רץ במקום וקשור בכפייתיות למספרים המתחלפים על הצג. כמה זמן עוד נשאר. כמה זמן כבר עבר. כל מושג לגבי לאן הגעתי ניתן רק מחלון הקילומטרים על הצג. אבל לאן באמת הגעתי. השדות הפכו לרחוב, עברתי על פני בית ספר והגעתי לכיכר, כבר לא הייתי ליד הבית. גם עכשיו ידעתי, נשארתי במקום. רצתי עוד ועוד. מתנשם ומתנשף, עד שהתרוקנתי. עד שכל החום יצא ונשאר רק חום של הבחוץ, של השרירים, של הרחוב.
לא יכולתי לנשום. כשעצרתי התחושה הייתה שאני עומד להתעלף. עומד להתחלף. אז המשכתי ללכת. הלכתי לאט, מנסה להכניס כמה שיותר אוויר בכל נשימה, אך לא מסוגל ליותר משטחיות מהוססת. איבדתי כל תפיסה. המחשבות עפו באוויר מסביבי, אך לא העזו להיכנס. הדבר היחיד שהיה בי הוא הנשימה הבאה. הייתי נשימה אחר נשימה. שאיפה ונשיפה. הייתי לאדם נושם.
בהדרגה הנשימה חזרה לסדרה, ואיתה חזרו המחשבות. ראשי הפך פרוץ שוב. כשהבטתי סביב גיליתי שיש לי עוד כברת דרך עד הבית. עשיתי קצת מתיחות והלכתי. לאט, בטוח לחלוטין בתוך בועה. מכונית עצרה לידי. לא מכונית, ניידת. הדלת נפתחה ומתוכה יצא שוטר במדים.
"מה קורה ילד?", קרא לעברי, "למה אתה מסתובב באמצע הלילה?".
אמרתי לו שיצאתי לרוץ.
"באמצע הלילה?"
"לא הצלחתי להירדם"
הוא חייך ושאל, "אז למה אתה לא רץ?".
"הריצה נגמרה", פלטתי בלי חשק. רציתי מאוד לחזור ללכת.
הוא שתק רגע ארוך ומדד אותי במבטו, כאילו הוא מנסה להצליב בזכרונו בין פני לבין מודעות המבוקשים.
"אני לא מניח שיש לך תעודה מזהה עליך?"
"תגיד לי, אתה לוקח תעודה מזהה כשאתה יוצא לרוץ?", סקרתי במבטי את המדים שהיו טיפה יותר מדי לחוצים על גופו הכרסתני, "לא משנה".
"יש לך חוש הומור. אולי צריך לקחת אותך לתחנה ולראות כמה הוא עמיד".
שאלתי אותו אם יש מקום בניידת לשנינו. אמנם היה לי חוש הומור, אבל הסבלנות התחילה לאזול.
כשהוא הכניס אותי למכונית משטרה, הבנתי פתאום בדיוק מה הוא. כלב גדול ורעב שחיפש מישהו לשחק איתו כדי להעביר את השעמום. איזה מזל שהייתי באזור.
הבטתי על הדרך המתחלפת במהירות דרך חלון הניידת. אף פעם לא ישבתי במכונית משטרה. לאכזבתי גיליתי שמבפנים, לפחות הניידת הזאת נראית בדיוק כמו רכב רגיל. רכב רגיל בתחפושת. הנסיעה עברה בשתיקה. לא התכוונתי לסבך את עצמי יותר. בתוך כל הרעש מהקשר נכנסה קריאה. השוטר הגיב, החליף דברים בקודים שלא הבנתי ואז הביט במראה ואמר לי: "הדרך תיקח קצת יותר זמן מהמתוכנן. אנחנו נוסעים לראש העין". השוטר הדליק את הסירנות והתחיל ליסוע מהר, פתאום הניידת הרגישה כניידת, והדבר היחיד בתחפושת היה אני.
כעבור עשרים דקות הניידת עצרה בחריקת בלמים במרחק מה מחנות מכולת. השוטר יצא מהאוטו, מתעלם מקיומי. החלטתי לצאת גם. ציפיתי מהדלת להיות נעולה, אך היא נפתחה בקלות. השוטר נעצר בכניסה למכולת והחליף מילים עם שוטר נוסף שהיה שם. היו לא מעט אנשים מסביב.
"אדוני השוטר, אכפת לך אם אני אסתלק?", צעקתי לעברו. הוא קלט אותי בזווית העין ונופף מן ניפוף לא מחייב. אז הסתלקתי. מבט בשעון גילה לי ששלוש וחצי. לאחר שהתקדמתי קצת נחתה עלי ההבנה שאין לי מושג לאן אני הולך, שהשעה מאוחרת, אני בראש העין ואין לי ארנק. נזכרתי גם שלא שתיתי כלום אחרי הריצה וזה התחיל להיות עניין חשוב, חשוב הרבה יותר מכל השאר. רציתי לשתות מאוד. חשבתי לחזור למכולת איפה שהשוטר היה, אבל החלטתי לוותר. ראיתי מכונית מותנעת חונה עם האורות כבויים. זה בטח לא היה הרעיון הכי טוב, אבל החלטתי לגשת בכל מקרה.
זאת הייתה מכונית וולבו ישנה וגדולה, בצבע כחול. היא חנתה במגרש נטוש, מתחת לפנס, מחוץ לקווים המוגדרים. אלומת האור של הפנס האירה את צידו האחורי של הרכב, כמו נועדה לטשטש את חלקו הקדמי. שמעתי מוזיקה, שיר כזה קיטשי ורומנטי מתחילת המאה. כשהתקרבתי למכונית ראיתי שתי דמויות, קרובות מאוד אחת לשנייה. לרגע חשבתי שזה שני גברים. התחרטתי מייד שלא באתי מהצד השני. לא הייתי במצב רוח להפתיע אף אחד. עצרתי לרגע. ניסיתי לזהות בדיוק מה קורה שם. לקחתי עוד צעד, ועוד אחד, נכנסתי לאור. לא, לא שני גברים. גבר ואשה התנשקו בלהט במכונית. הוא תפס לה את הצוואר וידיה הופנו כלפי מטה, מגששות אחר משהו. המראה היפנט אותי. לא ראיתי יותר מצלליות, אבל היה בזה משהו כל כך ראשוני, כל כך אינטמי, שפתאום את הפחד והחשש החליפה מבוכה. אפילו הצמא נעלם לרגע. רציתי להפסיק את זה. זה היה או להתקדם עכשיו או להסתובב אחורה ולא לשוב. החלטתי להתקדם – לא בגלל שזו האופציה היותר טובה – זה פשוט היה יותר קרוב. נעמדתי ממש ליד המכונית, נקשתי על החלון ומייד לקחתי שני צעדים אחורה, כדי שיוכלו לראות אותי. הם הפסיקו מייד, שניהם. נראה שהגבר לא שם לב וניסה לחזור לנשק אותה. האשה הדפה אותו בידיה, והתחילה לצעוק משהו. היא פתחה את הדלת.
"אמרתי בלי חברים ובלי עניינים"
"על מה את מדברת? איזה עניינים?" ענה לה.
"אז מי זה?" צעקה והצביעה עלי.
נראה כאילו לראשונה הבחין בי.
"אין לי מושג מי זה. מותק, תפסיקי לצעוק, די".
"לא. נמאס לי" אמרה ויצאה מהאוטו.
"אני באמת לא מכיר אותו", ניסיתי להסביר, "אני פשוט צריך"
"תחסוך ממני" היא אמרה והתחילה ללכת במהירות. "זאבי, אל תתקשר אלי".
השתרר שקט. לא היה שום קול חוץ מנקישות העקבים של הבחורה. שנינו הבטנו עליה מתרחקת עד שנעלמה אחרי אחד מפנסי הרחוב. הבטנו אחד על השני.
לא ראיתי טעם לומר יותר מדי. לחשתי סליחה והתחלתי ללכת לכיוון ההפוך מזה של הבחורה.
"היי, חכה", הוא קרא לעברי. "כבר הרסת לי את הערב, אולי לפחות תגיד לי למה?".
זאבי, כמו שהנחתי שקוראים לו, יצא מהמכונית ונעמד מולי. הוא לבש ג'ינס, חולצה מכופתרת משובצת הדוקה, פתוחה בשני הכפתורים העליונים, שיער גלי ארוך קצת מעבר למקובל ועליו מעין כובע בד מונח ברישול.
"אני באמת מצטער. הלכתי לאיבוד ורציתי קצת הכוונה", אמרתי. חיכיתי רגע, אבל הוא בעיקר הקשיב. "אין יותר מדי אנשים שמסתובבים פה בשעות האלה", המשכתי.
"הלכת לאיבוד. אתה לא מהאזור?".
"לא ממש".
"מאיפה אתה כן?"
"מכפר סבא".
"אתה רוצה להגיד לי שהגעת מכפר סבא לפה בשלוש וחצי לפנות בוקר?"
"יצאתי לטיול"
"זה כנראה היה חתיכת טיול", אמר זאבי, הוריד את הכובע והסיט את השיער שלו אחורה, "אמצע הלילה, אתה לבוש בבגדי ריצה, לא נראה שיש לך כסף או טלפון".
"ונראה שאתה מתנשף מאוד", הוסיף לאחר רגע.
"בוא נגיד שזה סיפור ארוך".
עמדנו שנינו בשתיקה. מביטים אחד על השני.
"טוב, שוב סליחה. באמת כדאי שאני אתחיל לזוז".
התחלתי ללכת, הפעם הוא לא עצר אותי. יצאתי מהרחוב והתחלתי לטפס בכיוון שנראה לי הגיוני. החלטתי לנסות לחזור לחנות מכולת עוד פעם, אולי יהיה שם טלפון. מכונית נסעה בכביש ונעצרה לידי.
"לא אמרת לי איך קוראים לך", קרא זאבי.
"יואב".
"כנס, אני אקח אותך הביתה".
בתוך האוטו היה קריר. מוזיקה נעימה התנגנה ברדיו. הוא שאל איך באמת הגעתי לכאן וסיפרתי לו הכל. ראיתי בקבוק מים על הרצפה.
"אפשר?" שאלתי.
"אפשר".
לקחתי לגימה גדולה. הטעם המר והשורף הכה בי מייד. ירקתי את מה שיכולתי החוצה.
"אוי, סליחה", הוא אמר, מתקשה להסתיר את הצחוק, "לגמרי שכחתי".
החלטתי לא לנסות את מזלי עם בקבוקים אחרים באוטו, ולהישאר צמא עוד קצת.
"אז מה, זה רציני בינך ובין הבחורה?”
"זאתי, מה פתאום. סתם זיון לערב ירח מלא".
"מה, ירח מלא היום?".
הבטתי החוצה, מנסה ללכוד את הירח מבלי הצלחה. "לא שמתי לב".
זאבי נסע מהר, וכשהכביש הפך למוכר שוב, הרגשתי שאין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר בתוך המכונית הזאת, ברגע הזה. חייכתי אליו דרך המראה, והוא חייך אלי חזרה. לקחתי עוד לגימה ארוכה מהבקבוק.
הרכב עצר ליד הבית. לא ידעתי בדיוק איך להיפרד. אמרתי תודה והבטתי בו. הוא חייך והניח את ידו על ידי. המבטים שלנו נשארו קפואים לרגע ארוך, לפני שהוא נתן ליד להחליק לכיוון הירך. היה לי חם.
נכנסתי הביתה. במבט ראשון, נראה שכלום לא השתנה. למעשה נראה כי הזמן בכלל לא עבר. הקירות היו שקטים ורכים, כמו היו כלואים בבועת זמן. הרגשתי שרק לפני רגע יצאתי, למשהו קצר, להוציא את הזבל. נמנעתי מלפתוח אור ונתתי לעיני להתרגל לאפלה. גיששתי את דרכי למקלחת ופסעתי לתוך זרם המים הקרים. הם ציננו את גופי באלימות. שיהיה, ממילא זו השפה היחידה שהוא יכול להבין עכשיו. נשארתי עד שרעדתי מקור. הסתובבתי בבית, נותן לטיפות לנשור מגופי הצונן, לפגוע ברצפה בקול דקיק. רגלי מצאו את חדר השינה ונתתי לעצמי ליפול. התפרשתי לכל הכיוונים, פוגש בגופי את המצעים הקרים. המיטה הייתה שלי, מקצה לקצה. עצמתי את עיניי ודמיינתי ערימות של כוכבים נופלים מסביב.
500words-per-week 