הנתון במחתרת, הפועל במסתרים ובנגוד לחוק
הוא ישב לבדו בשולחן צדדי, מבטו קבוע בנקודה רחוקה. נעלו השחורה טופפה בקצב אחיד על חלקו התחתון של השולחן, משמיעה רעש שנראה שאינו מודע אליו. על השולחן ספל אספרסו, שאריות קפה יבשות על דפנות הכוס, מאפרה עם מספר בדלים, ולצידה קופסת סיגריות ומצית מוזהבת. השמש בהקה בשמיים וצבעה את הכל בלבן, חיוור ושקט. רוח קלה נשבה לפרקים, כמעט ולא מורגשת בחום הרב.
“אדוני, האספרסו שלך”. מלצר לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש נעמד בסמוך לשולחן. הוא החזיק על פרק ידו מגש כסוף ועליו ספל אספרסו בודד.
בקושי שמע את קולו, מילותיו מגיעות דרך עננים כבדים. בחוסר רצון נטש את הנקודה בה הביט ופגש את עיניו.
“בבקשה”, אמר וטפח בשולחן בידיו.
הוא לבש מכנסי כותנה שחורים, תפורים על פי מידה, וחולצה מכופתרת דקה שנראה שנלקחה בחופזה מחליפת קיץ ישנה. שיערו הקצר הוחלק במיומנות לאחור ושפם דק עיטר את פניו. כשחייך, התעקל השפם באופן שטבע בו לעג.
המלצר הניח את הספל והמתין. האיש עיקל את שפמו בחיוך שנעלם מייד והמלצר הנהן ופרש חזרה פנימה.
מבלי לגעת בספל ניטעו עיניו בנקודה אחרת, קרובה לקודמת. ידו השמאלית נשלחה קדימה לחלץ סיגריה, ובידו השנייה הרים את המצית המוזהבת. הוא לקח שאיפה עמוקה, העשן מתמהמה בפנים לרגע ארוך.
אדם בחליפה בגוון ירוק בהיר התקרב לשולחן.
“זהו?” שאל האיש, שהבחין בו מייד, עיניו נטועות באותה נקודה רחוקה.
הוא הנהן.
“אוקי”, אמר.
האדם בחליפה הירוקה התחיל להתרחק.
“ומה אם לא מתחשק לי ללכת?”.
הוא עצר והסתובב.
“סליחה אדוני?”
“שמעת אותי”. האיש קירב את הסיגריה לפיו ולקח עוד שאיפה עמוקה, מבטו נתון במרחקים.
האדם בחליפה הירוקה לקח כמה צעדים לקראתו.
“הולך להיות לנו עניין?”, שאל בשקט.
לרגע אחד עוד הביט בנקודה, ואז חייך אליו בחמימות, מוטלת בספק רק על ידי שפמו הדק.
“לא. בוא, נלך”.
האדם הסתובב בשנית.
“אכפת לך רק אם אשתה עוד אספרסו קודם?”
האדם בחליפה לא הפנה אליו את פניו.
“אזמין לך משהו חזק יותר”.
האיש שם לב שהמצית עדיין בידו. הוא סובב אותה בין אצבעותיו, החריטה שעליה מנצנצת בשמש.
המלצר לבוש השחור ניגש שוב, עם המגש הכסוף בידו, ועליו כוס זכוכית מלאה בשתי אצבעות של וויסקי.
הוא הניח אותה על השולחן ופינה את הספל שנותר מלא, מניח אותו במרכז המגש כמו התכונן להגיש לו אותו שוב.
האיש חשף בפניו שוב את החיוך הקטן, אך המלצר הוסיף לעמוד.
האיש הביט אליו והנהן, מרים את כוס המשקה. הוא רוקן את תכולתה בלגימה, רעד קל עבר בפניו. בתנועה רחבה הניח את הכוס ישירות על המגש.
“טוב מאוד אדוני”, אמר המלצר. “ממתינים לך בפנים”.
האיש שלף סיגריה נוספת מהחפיסה והדליק אותה.
“רק את החשבון”.
“החשבון שלך שולם”, אמר לו.
“לא, לא, אשלם אותו בעצמי”.
המלצר לא זז ממקומו.
“אני בהחלט יכול להרשות לעצמי כמה משקאות”.
המלצר הוסיף לעמוד.
הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה והותיר אותה בזווית פיו, ואז, באיטיות, נעמד.
“אחריך, אדוני”, אמר המלצר, והאיש הנהן לעומתו. “כן כן”.
הוא הרים את המצית מהשולחן וחזר בו. מביט פעם נוספת על החריטה שבצידה, הניח אותה על השולחן.
“זה אמור להספיק”, אמר וחייך: “זה זהב אמיתי אתה יודע”.
“אדוני, כפי שאמרתי, החשבון שולם”.
“כן… אמרת…”.
“בכל אופן”, אמר ונקש באצבעו על המצית, משאיר אותה שם, ובצעד בוטח נכנס לתוך בית הקפה.