קטגוריה: 500 מילים – אטיודים

כריסטוס

המשיח, כינוי בפי הנוצרים לישו משיחם

הוא עמד במסדרון, נשען על הקיר. על אותו הקיר. עיניו מכוונות לדלת הפתוחה. הוא לא יכול לראות מה קורה בתוך החדר. אבל הוא יכול לשמוע. מגירות שנפתחות ונסגרות במהירות, דלתות ארונות מוסטות, וריץ’ רץ’.
הוא ידע מה היא עושה. היא אורזת. בקרוב אמור לקחת אותה לשדה התעופה, אבל היא לא רוצה שהוא ייקח אותה. היא כבר הזמינה מונית, אמרה לו. מונית לשדה, עניין פעוט של 200 ש”ח. מחיר שהיא מעדיפה לשלם עבור לא לבלות איתו זמן נוסף.
הוא נשען על קיר המסדרון, כמעט בלי לזוז. עיניו בוהות בנקודה אחת. אתה לא מתגעגע לזמן שלנו ביחד? שאלה אותו אז. כשאני מתגעגע אני בא, ענה לה. ואז אני מפסיק להתגעגע. לרגע שכחו הקולות. אולי התיישבה על קצה המיטה, לנשום לרגע, להרגיש אותו מחוץ לחדר, לקוות שילך כבר, לנסות לסלוח לו. כל התשובות נכונות, וגם לא. היא תיסע, היא תחזור, ואז גם הוא יחזור.
רעשי האריזה חידשו את עצמם והשקט שוב נשבר. צעד אחד קדימה והוא קרוב יותר אליה, להתנצלות, לחזרה, ללקחת אותה לשדה. צעד אחד אחורה, וזה נגמר. היא תצא תיכף, והוא יהיה שם. אולי חשבה שהלך כבר, מרוב שקט. אולי התחרטה. עניין של רגע לבטל את המונית, להציל את הזמן שעוד נשאר. הוא רוצה עוד יום, עוד שעה. זה אמור להספיק אבל זה לא.
נסיעה לשבוע, אנחנו צריכים קצת חופש, אמרה לו. ומה יקרה כשתחזרי? כשאחזור, נראה. אני בא לאסוף אותך מהשדה. מה, פתאום אתה מתגעגע? פתאום אתה ג’נטלמן? הוא שתק. אל תהרוס את המוניטין על חשבוני, אמרה. תצטרך אותו הרבה אחרי שאני אעזוב. והיא תעזוב.
הקיר כבר מזמן הפסיק להיות קר. המונית צריכה להגיע, והוא צריך ללכת. להישאר קצת? לעזור לה עם התיקים? היא לא תאמין לזה לרגע.
במציאות אחת הוא הלך, ובמציאות אחת הוא נשאר. אבל בזו שקובעת, הוא הלך. הוא סגר את הדלת בשקט והשאיר לה פתק בכניסה, אני בא לאסוף אותך. למרות שיכלה גם להשאיר אותו שם ולקחת שוב מונית, פשוט כזו הייתה.
נסיעה, לשבוע. רק שבוע. אנחנו צריכים קצת חופש, אמרה לו. ואז, שאלה, אתה לא מתגעגע לזמן שלנו ביחד? והוא אמר, כשאני מתגעגע אני בא. ואז אני מפסיק להתגעגע. והמבט בעיניה, לא הצליחה להסתיר אותו עם המילים.
אבל זה לא בגלל שאני נזכר במה שלא טוב, זה בגלל שאני איתך, אז אין למה להתגעגע. כי אני איתך, הסביר לה, אבל לא במציאות הנכונה. במציאות הנכונה לא הסביר. במציאות הנכונה הלך. במציאות הנכונה שהיא לא נכונה בכלל.
הוא נשען על קיר המסדרון, מביט באותה נקודה, מקשיב לקולות ומרגיש את האור יורד, את הדמדומים נכנסים לפעולה, את הרגע בו המציאויות, הנכונה ולא הנכונה, מדממות אחת לתוך השנייה. והוא הולך והוא עוזב. והיא נשארת. בחיים. הוא נפרד מהקיר, מעביר את כל משקלו חזרה לרגליים, ונכנס. וישב איתה, והם דיברו והיא נרגעה קצת. לא עד הסוף, אבל מספיק בשביל לתת לו לקחת אותה לשדה. והם ירדו יחד לאוטו, ועלו על הכביש המהיר, ועד המטוס כמעט לקח אותה. והיא לא לקחה את המונית, והוא לא קיבל טלפון מאחותה על תאונת הדרכים, והוא לא חיכה שעות בחדר מיון עד שסופית הכריזו. והוא לא עמד לבד עכשיו, בחדר הריק שלה, שומע קולות של אריזה, מגירות נפתחות ודלתות ארון מוסטות, במציאות הנכונה.

מרכיב

קומפוננט, פריט, אחד החלקים ממנו מורכב השלם

“שמיים כחולים, כחול טיפה יותר בהיר, רמז של ירוק, אתה רואה את זה?”

“אהמ.. לא”.

“אולי שם, באזור של העץ?”

“רגע.. לא.. לא יודע”.

“אני הולכת להביא משהו לשתות”.

היא קמה מהשטיח, מותחת את השרירים ברגליים.

“רוצה משהו?”, שאלה בחצי הדרך למטבח.

“לא”, ענה בפיזור דעת, גופו רכון קדימה, מרוכז כולו בחלק התחתון, של הדשא, מנסה להתאים חתיכה ועוד חתיכה, בלי ממש להצליח.

היא חזרה עם כוס יין לבן ועוד כוס ריקה, ובקבוק.

“הבאתי בכל זאת”, הודיעה.

“מה יין? עוד חצי שעה אני אאבד אותך”.

היא התיישבה על השטיח.

“אז יש לנו חצי שעה”, אמרה בחיוך.

הוא נשף לרווחה ומתח את ידיו מאחורי הראש.

הם ישבו כבר שעתיים, מול פאזל בלתי אפשרי של 600 חלקים קטנים שרק נראו קטנים יותר מרגע לרגע.

נגה קימטה את אפה מול שתי חתיכות של שמיים שנראו בדיוק אותו הדבר.

“אתה בטוח שהוא אמר 600?”

“כן”.

“זה לא נראה כאילו יש עכשיו יותר ממה שהיה כשהתחלנו?”

יוסי הרים את עיניו ונתן בה מבט טוב.

“יכול להיות שאת כבר שיכורה?”.

“אולי זה פסיכולוגי”, אמרה ולקחה עוד לגימה מהכוס. “רוצה?”

“עדיף שלא, מישהו מאיתנו צריך להישאר בפוקוס”.

“זהו, אני מוזגת לך. זה בשבילי. יין פשוט הופך אותך להרבה יותר נחמד”.

הם עבדו עוד חצי שעה בשתיקה, מתקדמים מעט מאוד, אבל מתקדמים.

היה להם יותר משבועיים בהם אמרו כמה פעמים שיישבו ובסוף עשו משהו אחר. והנה הגיעה הדקה התשעים המוכרת כל כך; נותר להם לילה אחד לסיים אותו.

יוסי סיים את הכוס בדיוק כשנגה רוקנה את השנייה שלה. היא נשכבה אחורה על השטיח.

“מה את עושה?”, אמר.

“בוא נעשה הפסקה. אנחנו כבר בתוך זה שלוש שעות”.

עיניה היו עצומות. הוא הביט על הגוף שלה פרוש על השטיח, על הרגליים שלה, על השדיים שלה.

“טוב, נעשה הפסקה”.

הוא העביר את עצמו לידה ונשכב על הצד, עם הפנים אליה.

“תגידי, איך אנחנו במצב הזה שוב?”.

“אתה באמת צריך לשאול?”, שאלה והוא תהה על איזה מצב ענתה.

“אנחנו חייבים לסיים את זה היום. אין יותר דחיות”.

“אל תדאג. אתה מודאג מדי. אני אמזוג לך עוד כוס”.

היא התחילה להתרומם והוא תפס אותה ביד.

“לא, עוד מעט”.

היד שלו עדיין לא עזבה, והוא גרר אותה למטה, לכיוון הירך שלה, מביט לה בעיניים.

“אמרנו שלא נעשה את זה יותר”, אמרה בשקט.

“גם אמרנו שנתחיל לעבוד על הפאזל שבוע שעבר. אז אמרנו”, חייך.

נגה שמה את היד שלה על שלו, בעדינות, ואז הרימה והניחה אותה על השטיח.

“אז בוא נדאג לעמוד לפחות באחת מההחלטות שלנו”.

הוא הביט בה לעוד רגע, עדיין מחייך.

“אמרת משהו בקשר לעוד יין?”.

היא הושיטה לו כוס ושניהם התיישבו.

“כל השמיים האלה נראים בדיוק אותו דבר, וגם כל הדשא”.

“כן, שמיים ודשא. והנקודה שלך?”, שאלה.

“לא יכולנו לבחור משהו יותר קל?”.

“זה כל הרעיון, זוכר? תמונה של בית הילדות שלו, כמה שיותר קשה. וזה אפילו היה, אם אני לא טועה, רעיון שלך”.

הוא הרים חתיכה של שמיים שהייתה עם ארבע קצוות חסרים. ארבע חתיכות אחרות שנראו בדיוק אותו דבר היו אמורים להתחבר אליה, שוכבות איפשהו בערימה.

“בחיים לא נסיים, עדיף שנפסיק עכשיו”, אמר.

“נו, זה רק פאזל. נסיים אותו”.

“גם אם זה ייקח כל הלילה?”.

“גם אם זה ייקח כל הלילה”.

מזמור

1. שיר, זמר, פזמון 
2. כינוי לפרק מפרקי תהילים

הוא בכה במושב האחורי כל הדרך חזרה מחיפה. לא הפסיק מהרגע שיצאנו. אי אפשר לעצור, מאוחר. אבל הוא לא מפסיק לבכות. בכי חרישי, חצי מתוך שינה, חצי מתוך עירות. העיניים קצת פתוחות והוא לוטש אותן החוצה, ללילה.

אין כמעט פנסים בכביש הזה. אני מגביר את הרדיו, קצת, לא להעיר אם נרדם, אבל גם כדי שאוכל קצת להפסיק לשמוע. כל כמה מאות מטרים אני מחליש, לבדוק, והוא עדיין בוכה. משהו מטריד אותו בזמן האחרון, רודף אותו. זכרונות מציפים בלי הפסקה. כבר מאוחר בשבילו, מאוחר מדי. גם ככה השעון הביולוגי מעיר אותו מוקדם מדי, ואז כל מחר הוא יהיה סהרורי. ואני איתו.

אני חושב שאני שומע קרעי מילים מתוך היבבות, אבל אין להן משמעות. הוא לא מכיר הרבה, גם ככה. גם כאלו שהכיר, נראה שכבר שכח. ידעתי שזה רעיון גרוע להביא אותו, אבל המשפחה רצתה לראות, ואמרו שזה חשוב. ושהוא גם ישמח. הצחקתם אותי. הדברים שמשמחים אותו הם כמו הדברים שמעציבים אותו, אטומים, סתומים, מובנים רק לו. ולפעמים אני תוהה אם אפילו לו הם מובנים. אולי כן צריך לעצור, לשבת איתו מאחורה, ללטף אותו עד שירגע. אבל מצד שני, הוא יכול להמשיך ככה גם כל הלילה.

אני חדש בזה, אני מזכיר לעצמי. אני עדיין לומד. ועד שאלמד זה כבר יעלם. “אבא”, אני חושב ששמעתי ועיני קופצות למראה. העיניים שלו אותו דבר, בוהות החוצה, הוא מכונס במושב שלו, והמלמולים החרישיים ממשיכים להתנגן. אני מחליש את הרדיו, לשמוע טוב יותר, אותו הפעם. אם הוא יגיד שוב אבא, אני חייב לעצור. אני עוצר, אני משקר לעצמי. ולמה דווקא זאת המילה שתקועה בו, מאיפה דווקא את זה הוא מביא, לכאן, עכשיו?

מתי איבדתי אותו? בהתחלה הייתה לי כל כך הרבה סבלנות. שליחות ממש. ישן לידו, רגיש לכל צורך. ומטפל, כמו שלא טיפלתי מעולם. אבל הרגש התכהה בינתיים, ופתאום מצאתי את עצמי איתו וחושב מתי זה יגמר, ומחשב שעות שינה, ומתגעגע לזמן שלי. מה כבר עשיתי עם הזמן שלי קודם שהוא פתאום כל כך חשוב?

מעט מכוניות על הכביש הלילה ורק חצי דרך מאחורינו. למה נשארתי כל כך מאוחר? הוא נרדם, והיה נעים ומשפחתי לשם שינוי. שתינו קצת, ועוד קצת, ולכן גם הראש שלי הולם עכשיו קצת. האוטו עולה על מהמורה בכביש ושנינו מזדעזעים. הגוף שלו משנה כיוון מהמכה וזז ימינה, ועכשיו הוא סתם בוהה לתוך הכיסא. בוהה ובוכה.

אני בודק טוב את הכביש ומסובב את הראש, העיניים עדיין חצי פקוחות, אבל הוא לא ער. למה אפילו את השינה הוא לא מצליח לקבל כמו שצריך? אני שולח את יד ימין אחורה, מחפש את ידו. אני אוחז בה, קטנה ועדינה כל כך, מקומטת. איך בכלל מחזיקים יד כזאת? יותר מדי שאלות, יותר מדי שאלות בלי תשובות.

הוא מגיב אל היד שלי ואני מתחיל למלמל שיר ערש שלא ידעתי שזכרתי. שאולי שר לי פעם כשהייתי ילד, כשהסיע הוא אותי במושב האחורי חזרה מחיפה. ורק הקול שלו חדר ממעמקים, חותך דרך הסיוטים הישנים כמו סכין, כדי שאדע שהוא כאן, שהוא לא עוזב, אפילו כשהוא מחזיק את ההגה. אני מרגיש דמעה ומחזיר את היד חזרה כדי לנגב ולא מוצא, ומגביר את קולי לגבול הלחישה, כי יותר חזק מזה אסור לשיר שירי ערש.
שש.. אבא, שש.. תיכף מגיעים. אל תדאג, תיכף מגיעים.

חוב משבוע שעבר – בלי מילה

"את לא אוכלת". יונתן העיר את דפנה מתנומה עמוקה שנראה ששקעה בה רק לפני רגע. היא הביטה בו. עיניה נותרו חולמניות, עושות דרכן חזרה ממקום רחוק מאוד. ואז חזרו פתאום, וחיוך נפרש על פניה.
"כן, הייתי במקום אחר", אמרה.
"איפה?", הוא שאל בנימה עניינית, תוך כדי לעיסה. עוד לפני שענתה כבר העמיס על המזלג אוכל ממספר מוקדים בצלחת.
נראה כאילו ניסתה להיזכר. יונתן פסק מהאכילה והביט בה בעיון, יד ימין שלו אוחזת במזלג השעון על הצלחת. הוא ראה את החיפוש בפניה, ואת המציאה של דבר מה, אולי כלום. דפנה עיוותה את פרצופה בחוסר ידיעה.
"אתה יודע, אני לא ממש בטוחה".
יד ימין שלו התרוממה עם המזלג והוא חזר לאכול.
"זה לגמרי לא רע", אמרה. הוא נאלץ להנהן בהסכמה.
זו הייתה חגיגת האירוסין שלהם, של שניהם בלבד. "תירוץ לצאת למסעדה", הוא אמר לה. הם אהבו לאכול בחוץ אבל המעיטו בכך. הם שתו יין אדום. לא חשוב מאיפה, גם ככה הבינו מעט מאוד. היין עייף את יונתן והוא מצא את עצמו מבליע פיהוקים ומתבייש בהם – זו הייתה ארוחה חגיגית, לפחות כזאת הייתה אמורה להיות. שניהם היו כמעט וגמורים כבר כשהגיעו הביתה. ובכל זאת, קבעו להיום. ובכל זאת, למען הנישואים. אי אפשר כבר על ההתחלה להתחיל להזיז ולדחות. לתת לעייפות להכתיב. כמו פעם, כשרק הכירו, כבאר עמוקה, תמיד היה מאיפה לשאוב עוד כוח. בטח היה מתעייף פחות אם היה מוותר על היין, חשב. אבל הוא נדרש לשם החגיגיות, לייצר את התפאורה הנכונה שלא הצליחו לייצר בעצמם הערב.
"חשבת כבר מה את רוצה לעשות עם הדירה?", שאל פתאום.
"חשבתי, חשבתי הרבה. להשכיר אולי? רוצה לעבור לרמת גן?".
"לא יודע. איך היא, גדולה?", שאל.
"לא ממש", ענתה. "כמו שלנו, בערך… אולי קצת יותר קטנה משלנו".
יונתן הניח את הסכין והמזלג במרכז הצלחת הריקה והרחיק אותה מעט. "עוד לא לקחת אותי לראות אותה", אמר, ברצינות פתאום.
"זה באמת מעניין אותך? סתם דירה ריקה. ברמת גן. בדיוק כמו שאתה מדמיין".
"כן, אבל אם נשכיר אותה, או אם נרצה לעבור לשם… כדאי שאני אדע…".
"לעבור לשם? אתה צוחק נכון? מה יש לנו לחפש ברמת גן?".
"אבל אמרת…", מלצרית הגיעה וסילקה את הצלחות, מניחה מולם תפריטי קינוחים.
"מתחשק לך משהו? אני בסכנת הירדמות על השולחן", אמרה.
"לא, זה בסדר, גם אני די עייף". ולמלצרית אמר: "רק את החשבון בבקשה".
"לא תרצו שום דבר מהקינוחים?".
הוא הביט בדפנה, שחיטטה בתיקה. "לא, נוותר להפעם".
יונתן הסתכל על דפנה ממושכות, מחכה שתסיים עם התיק. הוא לא היה גדול במיוחד, ובכל זאת, אף פעם לא הצליחה למצוא בו כלום. הוא נעשה חסר סבלנות בעודו מביט בה. בדיוק שעמד לומר משהו כמו "כמה זמן לוקח לך למצוא את הסיגריות" ידה נעצרה פתאום, נסגרת סביב הדבר שחיפשה לפני שיעלם שוב לתוככי החור השחור. היא הביטה בו במבט ניצחון והניחה מולו קופסה באריזת מתנה.
"וואו, חשבתי שכבר לא אמצא את זה. אני חייבת לעשות משהו עם התיק הזה".
"נו, תפתח. אבל אל תתרגש יותר מדי, זה סתם משהו קטן לכבוד האירוסין שלנו", היא הדגישה במיוחד את המילה אירוסין.
"לא הבאתי לך כלום", אמר.
"כן… הבנתי את זה. גברים… זה בסדר, ממש לא ציפיתי. נו, תפתח… טוב, זה בושם… לא עניין גדול… תפתח כבר, שנוכל ללכת מפה".

גוספל

שירה דתית נוצרית רבת רגש של זמר ומקהלה

זו לא הייתה הפעם הראשונה בניו-יורק, אבל למען האמת, זו הייתה הפעם השנייה. נכון ששנים של צפייה בסרטים גרמו לי להרגיש שאני מכיר את העיר, אבל דבר לא היה רחוק יותר מהאמת. נחתתי בג'יי.אפ.קיי, הלום מעייפות שליוותה אותי לכל מקום. בקושי הצלחתי לשמור על עיניים פתוחות לאורך נסיעת המונית, כשמנהטן נפרשה מולי לאיטה. המונית עצרה ליד המלון והייתי בטוח שעשיתי את הטעות של חיי. לבוא לפה לבד, לשבוע, עם ג'ט לג שהותיר אותי תשוש. שכבתי כל אותו לילה בחדרי במלון, שכמו שהובטח, לא היה במרכז ולא היה נקי, והקשבתי לרעשים מהחדרים הסמוכים זולגים לתוך תודעתי, כמו צבע שמטופטף באיטיות לכוס מים.

כשהבוקר הגיע הצלחתי לגרור את עצמי החוצה לחפש סטארבאקס, שלא היה טוב, אבל לפחות היה מוכר. את המשך הבוקר ביליתי בשיטוטים בעיר המוכרת-זרה תוהה מה בעצם אני עושה פה, מופתע לגלות שהעניין הזה של הבריחה לא עובד. בצהריים חזרתי לחדר ומצאתי לראשונה מזה יממה את השינה שחיפשתי. היא סחפה אותי בגסות והדבר הבא שקרה הוא הלילה. ערני ומבולבל יצאתי שוב, בלי לדעת לאן.

כך עברו עליי ארבעת הימים הראשונים בעיר המדהימה בעולם, בבדידות כמוה לא חוויתי מעולם. הצליל של קולי כמעט ונשכח ממני, עד שמפעם לפעם הריק השקט הפך לכה מוחשי למול צלילי העיר הרועשת. לא דיברתי עם איש. רק עם המוכרת בסטארבקס, עם מוכר הסיגריות, עם המלצר. הם שמעו את הבקשה, אבל איך באמת אני נשמע, לא היה להם מושג. ואיתם, גם אני התחלתי לאבד אותו.

ירדתי את הרחובות לאורך השדרות שוב ושוב, נזכר רק בסוף הליכה ארוכה שכבר הייתי פה אתמול, או היום. נצמדתי לסמטאות ולרחובות הקטנים ואמרתי לעצמי שהייתי צריך ליסוע ללונדון, שלפחות הלמה את מצב הרוח שלא הצלחתי לנער.

ביום החמישי, בזמן שהלכתי ברחובות, קול אחד נפרד מהמולת העיר והתגנב לראשי. שירה, עדינה כל כך שהצלחתי להבחין רק ברמזים של מילים. עדינה כל כך שגם אם אהיה בצמוד אליה לא לחלוטין אוכל לשמוע.

מוקסם ואחוז, יצאתי לחפש. הולך לראשונה במסלול חדש, מודרך לא על ידי מספרי רחובות, אלא על ידי צליל שבא לקחת אותי לאן שאני צריך להגיע. כן, חמישה ימים של שתיקה מכניסים כמה רעיונות מוזרים לתוך הראש. לאחר כמה פניות הגעתי לפינת רחוב, ושם ראיתי אותה. היא ניגנה בגיטרה ושרה ועוברי אורח עברו על פניה הלוך ושוב. מפעם לפעם נזרקו לעברה כמה מטבעות, אליהם הגיבה בחיוך עדין שהמיועד שלו כבר מזמן נעלם. התיישבתי על מדרגות אבן, מקשיב. הקול הדהד בראשי ועטף אותי בשלווה שלא הרגשתי מאז שהגעתי, אבל מייד עם השלווה הגיעה גם תאוות הבצע. רציתי את החיוך שלה. ראיתי אותם נוצרים, עוד אחד ועוד אחד, למרות שאף אחד לא הסתכל חזרה. הם עוררו בי את תחושת הערגה והניכור של משהו שיש לו ערך רק כשהוא שייך לך.

פשפשתי בכיסיי, ומצאתי רק שטר של עשרים. העפתי מבט שואל ברחוב, ואכן, סניף של סטארבקס עמד שם. ניגשתי בבהילות, מפחד לעזוב, וביקשתי לפרוט. חזרתי לרחוב, וזה היה רחוב אחר. בלעדיה. ישבתי על מדרגות האבן עד שירד הערב, מחכה שתחזור. חזרתי לשם למחרת, וגם ביום שאחריו, מבלה כמחצית מהיום שם, ואת המחצית השנייה בחיפושים אחריה, עד שהגיע הזמן לעזוב. אני שוכב במיטה, מתקשה להירדם, וקולה שנשרט בינתיים מתגנב מבעד לכתמי הצבע ועוטף אותי בתוגה הניו-יורקית שלו.