מחתרתי

הנתון במחתרת, הפועל במסתרים ובנגוד לחוק

הוא ישב לבדו בשולחן צדדי, מבטו קבוע בנקודה רחוקה. נעלו השחורה טופפה בקצב אחיד על חלקו התחתון של השולחן, משמיעה רעש שנראה שאינו מודע אליו. על השולחן ספל אספרסו, שאריות קפה יבשות על דפנות הכוס, מאפרה עם מספר בדלים, ולצידה קופסת סיגריות ומצית מוזהבת. השמש בהקה בשמיים וצבעה את הכל בלבן, חיוור ושקט. רוח קלה נשבה לפרקים, כמעט ולא מורגשת בחום הרב.

“אדוני, האספרסו שלך”. מלצר לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש נעמד בסמוך לשולחן. הוא החזיק על פרק ידו מגש כסוף ועליו ספל אספרסו בודד.

בקושי שמע את קולו, מילותיו מגיעות דרך עננים כבדים. בחוסר רצון נטש את הנקודה בה הביט ופגש את עיניו.

“בבקשה”, אמר וטפח בשולחן בידיו.

הוא לבש מכנסי כותנה שחורים, תפורים על פי מידה, וחולצה מכופתרת דקה שנראה שנלקחה בחופזה מחליפת קיץ ישנה. שיערו הקצר הוחלק במיומנות לאחור ושפם דק עיטר את פניו. כשחייך, התעקל השפם באופן שטבע בו לעג.

המלצר הניח את הספל והמתין. האיש עיקל את שפמו בחיוך שנעלם מייד והמלצר הנהן ופרש חזרה פנימה.

מבלי לגעת בספל ניטעו עיניו בנקודה אחרת, קרובה לקודמת. ידו השמאלית נשלחה קדימה לחלץ סיגריה, ובידו השנייה הרים את המצית המוזהבת. הוא לקח שאיפה עמוקה, העשן מתמהמה בפנים לרגע ארוך.

אדם בחליפה בגוון ירוק בהיר התקרב לשולחן.

“זהו?” שאל האיש, שהבחין בו מייד, עיניו נטועות באותה נקודה רחוקה.

הוא הנהן.

“אוקי”, אמר.

האדם בחליפה הירוקה התחיל להתרחק.

“ומה אם לא מתחשק לי ללכת?”.

הוא עצר והסתובב.

“סליחה אדוני?”

“שמעת אותי”. האיש קירב את הסיגריה לפיו ולקח עוד שאיפה עמוקה, מבטו נתון במרחקים.

האדם בחליפה הירוקה לקח כמה צעדים לקראתו.

“הולך להיות לנו עניין?”, שאל בשקט.

לרגע אחד עוד הביט בנקודה, ואז חייך אליו בחמימות, מוטלת בספק רק על ידי שפמו הדק.

“לא. בוא, נלך”.

האדם הסתובב בשנית.

“אכפת לך רק אם אשתה עוד אספרסו קודם?”

האדם בחליפה לא הפנה אליו את פניו.

“אזמין לך משהו חזק יותר”.

האיש שם לב שהמצית עדיין בידו. הוא סובב אותה בין אצבעותיו, החריטה שעליה מנצנצת בשמש.

המלצר לבוש השחור ניגש שוב, עם המגש הכסוף בידו, ועליו כוס זכוכית מלאה בשתי אצבעות של וויסקי.

הוא הניח אותה על השולחן ופינה את הספל שנותר מלא, מניח אותו במרכז המגש כמו התכונן להגיש לו אותו שוב.

האיש חשף בפניו שוב את החיוך הקטן, אך המלצר הוסיף לעמוד.

האיש הביט אליו והנהן, מרים את כוס המשקה. הוא רוקן את תכולתה בלגימה, רעד קל עבר בפניו. בתנועה רחבה הניח את הכוס ישירות על המגש.

“טוב מאוד אדוני”, אמר המלצר. “ממתינים לך בפנים”.

האיש שלף סיגריה נוספת מהחפיסה והדליק אותה.

“רק את החשבון”.

“החשבון שלך שולם”, אמר לו.

“לא, לא, אשלם אותו בעצמי”.

המלצר לא זז ממקומו.

“אני בהחלט יכול להרשות לעצמי כמה משקאות”.

המלצר הוסיף לעמוד.

הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה והותיר אותה בזווית פיו, ואז, באיטיות, נעמד.

“אחריך, אדוני”, אמר המלצר, והאיש הנהן לעומתו. “כן כן”.

הוא הרים את המצית מהשולחן וחזר בו. מביט פעם נוספת על החריטה שבצידה, הניח אותה על השולחן.

“זה אמור להספיק”, אמר וחייך: “זה זהב אמיתי אתה יודע”.

“אדוני, כפי שאמרתי, החשבון שולם”.

“כן… אמרת…”.

“בכל אופן”, אמר ונקש באצבעו על המצית, משאיר אותה שם, ובצעד בוטח נכנס לתוך בית הקפה.

רשימת מלאי של אובדן

אחד איבדתי למעבר דירה ביסודי, וכשנפגשנו התהום כבר הייתה עמוקה.

אחד איבדתי לסקס שקרה מהר מדי, וסגר את השער למשהו אחר.

אחת איבדתי לאבל שכילה אותה לחלוטין, וירק אותה רק עם הקליפה.

אחד איבדתי לזיקנה, הרבה לפני שהייתה לגיטימית בשביל לקחת משהו.

אחת איבדתי לאחר, שלא ידע מה לעשות איתה, ואיבד אותה בעצמו, אבל אלי לא שבה.

אחת איבדתי רק כשהייתי מוכן, ואז גיליתי שלא הייתי מוכן כלל.

אחד איבדתי למסיבות, כשאני כבר איבדתי בהן עניין.

אחת איבדתי לשמיים הכחולים, כשעלתה אליהם והתרסקה חזרה.

וכל אחד מהם נעלם מהר מדי, ועצוב מדי, ובלי שליטה, והפך כבר לנעץ שחודר לבשר פעם ב, ואף פעם לא באמת מרפה.

–

עוד אחת איבדתי כששיקרתי ולא גיליתי, ואז גיליתי והיה כבר מאוחר.

עוד אחת איבדתי כשניסיתי להחזיר את ההיא, עם אדום בעיניים, מוכן להקריב כל קרבן.

עוד אחד איבדתי כשנלחמתי על עקרונות, כשחשבתי שעקרונות זה משהו שאפשר להילחם עליו, שאפשר לתפוס אותם ולהחזיק חזק.

עוד אחת איבדתי לתהילה, שהפכה אותה נגישה לכל עם ישראל חוץ מלי.

עוד אחת איבדתי לאהבת חייה, זאת הייתה החלטה מאוד קלה.

עוד אחד איבדתי לסכין, שעקרה אותו לפני שחוקית הוא יכול להיחשב לבן אדם. אולי אסור לספור אותו, כאן.

עוד אחת איבדתי כשלא הסתכלתי, והרוח לקחה אותה הרחק הרחק.

וכל אחד מהם נעלם מהר מדי, ועצוב מדי, ובלי שליטה, והפך כבר לאבק שנכנס לי בעיניים, פעם ב, ואף פעם לא באמת יוצא.

–

ואחת כמעט איבדתי כשעברה כביש בלי להסתכל, ואז איבדתי אותה להכפלה לא סדירה של תאים.

ואחת איבדתי כשכבר הייתה שלי לתמיד, והחליטה שהיא אוהבת להזדיין מאחורי הגב יותר מאשר אותי.

ואחת איבדתי לעולם בלי עצב, ובלי דחיית סיפוקים, בו אפשר תמיד באותו רגע לקנות קצת שקט, אם רק הדילר פנוי בדיוק.

ואחת איבדתי כשחתכה מכולם יחד, כדי להתחיל את החיים החדשים שלה עם החברים החדשים שלה, ועם אלוהים.

ואחד איבדתי כשאמרתי משהו שלא הייתי צריך למישהו שלא הייתי צריך, ואת הסדק שנגרם אי אפשר היה לתקן.

ואחד איבדתי כי לא היה לי זמן, ועכשיו מה אני אמור לעשות עם כל הזמן, הזה.

ואחת איבדתי למרות שנשארה איתי, ופתאום גיליתי שאני איתה אבל לבד.

ואחד איבדתי לפוליטיקה שנשבעתי שלא אטמע בה, ומסתבר שגם זו סוג של עמדה פוליטית.

ואחד איבדתי כי הוא מת, סתם כך, ביום בהיר, בלי להסביר, גם אחרי המוות, מה בדיוק קרה חוץ מזה שהלב לא רצה לעבוד יותר.

וכל אחד מהם נעלם מהר מדי, ועצוב מדי, ובלי שליטה, והפך כבר לאבן שעומדת בדרכי, פעם ב, ומפילה אותי גם כשאני לא רוצה.

יסוד

התעוררתי פתאום. כנראה שתיתי קצת יותר ממה שחשבתי. הוא ישן לצידי, עירום, שקט, נשימות קצובות מעלות את בית החזה שלו. לא ידעתי את שמו, כמובן. הופתעתי לגלות שנרדמתי. אחד מחוקי היסוד שלי הוא לא להירדם בחדרי מלון של זרים. ובכל זאת, זה קרה. הופתעתי שהרגשתי עד כדי בנוח. סרקתי בעיניי את החדר החשוך, מחפש את הבגדים שלי. לא רציתי להעיר אותו בשום אופן. לאחר עוד רגע ארוך עיניי התרגלו לחשיכה והבחנתי בג’ינס שלי, ובחולצה, ובנעליים. מצאתי רק גרב אחת, לא נסכן הכל בשביל גרב. כשיצאתי בשקט מהחדר הצצתי עליו עוד פעם אחת. חדר מלון לא רע בכלל, בעצם. 

 

אחרי שסיימתי עם כל הבחורים בתל אביב עברתי לאירופה. בכל זאת, כמה בחורים כבר יש בתל אביב. 

“כל מה שאתה רוצה זה לזיין, אז לך תזיין”, אמרת לי. אז הלכתי, או שאתה הלכת, קשה לי לזכור. כדי לעשות לך דווקא, אולי תחשוב. אבל באופן מוזר, היה בדברים שלך היגיון. גם ככה עשיתי את זה כל הזמן שהיינו ביחד. לפעמים איתך, לפעמים עם אחרים. אבל אותך רציתי. בעצם היית הבחור הראשון שרציתי, אבל הרגלים ישנים מתים לאט. אולי זה כן בשביל לעשות לך דווקא.

 

אני לא רואה כאן הרבה את היום, רק את הזריחה מהצד הלא נכון. מעביר אותו בשינה, אחרי עוד לילה ארוך וחשוך. מעורפל בדרך כלשהי אם לא בכל הדרכים כולן. נחמד פה, אבל זה בטח לא מעניין אותך יותר מדי. אתה שלחת אותי בדרך הזאת, אז מן הראוי שתהיה חלק ממנה, לפחות באופן הזה. זה לא שיש לי אחרים לחלוק איתם. 

 

אני מנסה לגלות, אתה מבין, למה התכוונת. אז אני מצמצם, מצמצם את החיים שלי למינימום. למינימום של המינימום. הופך אותם להיות רק הדבר הזה. מחכה שיימאס עלי כבר, שייצא מהמערכת, אבל ההרגל והרצון הזה מתחרים ראש בראש. אחד מנסה לכרות את עצמו ממני באופן סופי, בעוד השני נוטע בי שורשים עמוקים. ושניהם, כך אומרים, נמצאים בצד שלי, למרות שאני לא בטוח מה יישאר ממני אחרי שהקרב יוכרע. כמה זרע ודם עוד ייכנס לפני שכל השאר ייצא.

 

“כל מה שאתה רוצה זה לזיין, אז לך תזיין”, אמרת. אז הלכתי לזיין, כי אני לא יכול להפסיק. והחלטתי לא להפסיק עד שאני אוכל להפסיק. ואני לא יכול ולא רוצה לעצור את זה. וכשמישהו מסתכל עליי אני חייב לדעת איך הזין שלו נראה, ואני חייב להפיל אותו איתי, קצת למטה. אז אני מפרק את החוויה הזאת עד שלא יישאר ממנה כמעט כלום, עד שכל הפרצופים, כל השמות, ייעלמו ממנה. עד שהגוף ייעלם ממנה. אפילו גוף אני כבר לא רוצה. שלא יהיה גוף, שיהיה רק את האקט וזהו ושום דבר יותר מזה. אני צריך להבין, אתה מבין?

 

לא כל כך מסובך למצוא גברים בעיר זרה. כולם מחפשים גם ככה. ומי שלא הולך איתי זה מי שכבר יודע, שאני אלכלך אותו, שיש לו משהו מאוד חשוב לאבד ושהוא יאבד אותו. אבל יש כאלה, שלמרות הכל, יודעים שעוד נשאר משהו למצוץ ממני, לקחת. ואני נענה לאתגר, ומפסיד. 

 

ומה קורה איתך שם? כבר מצאת את מערכת היחסים המונוגמית שלך? את האחד והיחיד? ואתה בטוח שהוא לא הולך עם אחרים, כמו שחשבת שאני לא? יש יותר מאיתנו ממה שאתה חושב. אנחנו בכל מקום, אחרי הכל, אפילו אתה נפלת. 

מנעול

מתקן בדלת או מכשיר נפרד, המשמש לנעילת הדלת או לפתיחתה

שער הברזל בעיר העתיקה כרגיל עמוס במנעולים. רבים יותר משניתן לספור, אבל מעטים מכמות התיירים שמגיעים לכאן. אין ספק, אנשים מהעירייה מגיעים בלילה וחותכים. קוטעים, בלי להתכוון, אהבות שהיו אמורות להימשך לנצח. מנעול אדום בצורת לב, מנעול עם חריטת שמות האוהבים, מנעול שעלה לא פחות ממאה יורו. יש מכל הסוגים.

כמו המנעול הירוק הקטן עם החריתה “לנצח” בצרפתית, ששייך לאיזה רומנטיקן שחוזר לפה כל פעם עם בחורה אחרת. יש חנות קטנה באזור שמוכרת בדיוק את הסוג שהוא אוהב, וכל פעם שהדברים מתחילים להתחמם הוא מביא אותה לפה ומרביץ במחווה המנצחת. באותו לילה הוא מזיין, זה בטוח. וחודש אחרי, בחורה אחרת, מנעול אחר. חלק שלם בשער מוקדש רק לו.

ויש את המנעול הכחול הגדול הזה, כל כך גדול שהוא תופס מקום של ארבעה קטנים. הם, האהבה שלהם כל כך חזקה שאפשר להנציח אותה רק במנעול ענקי, כזה שיבלוט בכל התמונות של התיירים. כן, האהבה שלהם גדולה, גדולה מהחיים. נאחזים ברומנטיקה בכל מקום שאפשר למצוא אותה, באשליה של אהבת אמת שתמיד רצו, וכבר למדו להבין שרק את הסמלים שלה יוכלו לאמץ. זאת הדת שלהם, הם פועלים אחר ההוראות מבלי שום סיכוי להבין על מה באמת היא מדברת, אם בכלל היא מדברת על משהו.

ואלו ששמו את המנעול הקטן עם העיטורים. קטן, צנוע, אבל דרוש בדיוק מבט אחד בשביל להבין שהוא עלה יותר מכל החלק המזרחי ביחד. הם לא צריכים הרבה מקום, הם לא צריכים שכולם יראו, אבל יודעים שהשאירו את החותם שלהם. זו האהבה האמיתית, אחרי הכל, להוציא כסף על דברים חסרי משמעות, להותיר סימנים יקרים מאחור, רק בשמה.

והמנעול הזה, החבוט, הזוג הזה הוריד אותו ישר מהמזוודה שלהם, ביום האחרון, כשהבינו שכמעט פספסו. ויתרו על הביטחון של הדברים שלהם. בכל זאת, אי אפשר לחזור הביתה מהעיר הרומנטית בעולם בלי לשים מנעול. איך כמעט פספסו את זה, הם לא מאמינים. מזל.

וכל המנעולים הרגילים, הפשוטים, שאפשר לקנות בכל חנות מזכרות ברדיוס של קילומטר. כמו רוב האנשים, חסרי מעוף ומקוריות, עושים כל מה שהלונלי פלנט אומר להם, בוחרים באופציה הפשוטה והצפויה וממשיכים בחייהם הפשוטים והצפויים. שנה הבאה ייסעו ליעד מומלץ אחר, ולכאן כבר לא יחזרו כי כבר עשו וי, יש שם מנעול שלהם אחרי הכל. אם רק היו יודעים שעוד חודש הפקחים יורידו אותו.

ויש את המנעול הזה, שמן כזה, שהלכו לחפש במיוחד מחוץ לרדיוס. מנעול שנועלים איתו דברים רציניים, כי האהבה שלהם היא לא צחוק. עשו את זה בתור בדיחה, כאילו להיות התיירים האלה, שנוהרים אחרי סנטימטליות ביורו. והצטלמו איתו, ועשו פרצופים מאוהבים ובקושי הצליחו לא לצחוק, איך לרגע הצליחו להיות כמו כל הקלישאות שהקיפו אותם, ואז שאלו בקול רציני אם הם לא ציניים מדי ומייד צחקו שוב. כמה היה מאושר באותו יום, מקווה בסתר ליבו בזמן שזרקו את המפתח שבאמת נעלו את האהבה שלהם, כי אף אחת לא מבינה אותו כמו שהיא, ובחיים לא אהב ככה. ואז כשזה נגמר, איזו הפתעה, אבל בעצם לכך ציפה מהרגע הראשון, כי איך היה יכול להיות אחרת בשבילו. ולא סיפר לה ששמר מפתח אחד, ועכשיו הוא חושב שאולי זה מה שהרס את הכל. והוא מוציא את המפתח מהכיס ופותח את המנעול, שאיך שהוא נעלם מהפקחים למרות שעברה כבר שנה, ושם אותו בכיס, ומתרחק מקיר המנעולים.

גשם

1. מטר, טיפות מים היורדות ונתכות מן העננים
2. שפע, ריבוי

היא הוליכה את קבוצת התיירים דרך הכיכר, פונה לאחת הסמטאות הצרות, ואז עצרה והתחילה להסביר בקול שלא יכולתי לשמוע. היא אחזה במטריה סגורה בצבע אדום. ידה מונפת גבוה, כמו עשרות מדריכים שעשו בדיוק את אותו הדבר, בכיכר הזאת ממש, כל אחד מהם מוקף בקבוצה שלו, מובחן על ידי המטריה הצבעונית שבידו. פגשתי בהם בשיטוט אקראי בעיר, מוצא את עצמי ללא תוכנית מוגדרת ליום הזה, לחופשה הזאת. האמת, כבר זמן רב לא יצאתי לחופשה כל כך לא מוכן. ככל שהימים התקדמו נראה שהתעקשתי להישאר בבורותי, לחוות את העיר כמו מישהו שאולי גר בה, שכבר הפך אדיש להיסטוריה ולמסורת שיש לה להציע. היא שבתה אותי מייד, למרות שאני מתקשה אפילו להעלות את תמונתה בראשי, זמן מועט כל כך אחרי. כל שעולה בי היא תחושה, מעין נינוחות ערפילית מחבקת שאיני יכול להגדיר, ואיני רוצה לאבד, עד שכדרכן של רגשות היא מתפוגגת מעצמה. רק את המטרייה אני זוכר בבירור. אדום מבריק חסר מעצורים, שבהקה מעל כל המטריות האחרות. יצאנו לכיכר נוספת והיא נעצרה שוב, הקבוצה נעצרת סביבה, והסבירה תוך כדי שהצביעה על אחד הבניינים. ודאי דיברה בקול רם,  אבל נראה כאילו היא מדברת ברוך, הישר לכל אחד ואחד מהם. איני מהאנשים שנוטים לשגות בפנטזיות, ובכל זאת לא התאפקתי. יכולתי לראות אותה מדברת אלי עוד ועוד, עד שאשכח הכל ואסחף לתוך חלומות מתוקים.

טפטוף עדין, כזה שאפשר לפקפק בו, החל. בתחזית הבטיחו גשם, שמעתי לפני שיצאתי לשוטט. לפי מצב הרחובות נראה שאף אחד לא האמין. היא צחקה פתאום, ולרגע הקבוצה סגרה עליה והיא נעלמה מעיני, כאילו היו שותפים לבדיחה. לא השתכנעתי, היא נראתה כמו אחת שצוחקת פתאום, בלי סיבה. התקרבתי כדי למצוא אותה שוב, מיטיב את עמדתי אל מעבר לעורפם של הגברים. לא רציתי להתקרב מדי מחשש שאשמע את קולה. איך שמצב העניינים היה בינינו כעת, ידעתי שאסור לי. פתאום הקבוצה התחילה לזוז והמטרייה האדומה עלתה לאוויר, מובילה אותם ליעד הבא. התקדמתי איתם, עובר בין מטריות סגורות, כחולות וסגולות, צהובות וירוקות, שהובילו אנשים ממקום למקום. עברנו רחוב ונשפכנו לעוד כיכר מרכזית, עמוסה באנשים כקודמותיה, הטפטוף העדין מלווה אותנו. היא נעצרה במרכז הכיכר, מראה להם את אחד הפסלים ומספרת, ודאי, את סיפורו. קבוצות נוספות נעמדו בסביבתם, כאילו ברגע מסוים כולם התגבשו לידי קבוצה אחת, שמספרת על פסל אחד. נתתי לעיני לגלוש, לבחון את הכיכר, ואת העיר. אם הופכים להיות אדישים לזה, מה עוד נותר? השבתי את עיני ישירות אליה, ולרגע הביטה בי, נותנת לעיניה להתמהמה. המטריה נשלחה מעלה והקבוצה התחילה לזוז. טיפה גדולה פגעה בלחיי, וכשהרמתי את ידי לנגב אותה הטפטוף התגבר. גשם חזק, אלים ורטוב ירד מהשמיים.

עשרות מטריות נפתחו והונפו באוויר, ולרגע ראיתי דרכן את פניה, עוטות לפתע בלבול. מטריות נוספות נפתחו בחטף, והיא נעלמה ממני. אנשי הקבוצות חיפשו נואשות אחר המטריה הנכונה, אבודים, מתערבבים זה בזה, קבוצות ישנות מתפרקות וחדשות נבנות.

הגנתי על עיני בידי וחיפשתי אותה, את המטרייה האדומה. שברתי את מילתי ומיהרתי לתוך הקהל, מוצא את עצמי מוקף בסחרור בלתי פוסק של צבעים, מסתובבים עוד ועוד סביבי דרך הטיפות. בגדי כבר היו ספוגים מים ובקושי הצלחתי לראות דרך הגשם החזק. נותרתי לעמוד שם עוד כמה דקות, צופה בכיכר מתרוקנת לאט, עד שנותרו רק קומץ אנשים, מבטה המפוחד עוד מרחף בשולי תודעתי.