שיקוף

1. עשיית דבר מה לשקוף
2. בדיקה של איברים פנימיים בגוף באמצעות קרני רנטגן העוברות דרך הגוף, נופלות על פני מסך פלואורסצנציה או על פני מרקע טלוויזיה ונותנות את תמונתם.
3. תיאור נאמן של מציאות כלשהי

המכונה צפצה.

“Sir, please go back and take off your belt”

“I’m not wearing a belt”, אמרתי וחזרתי אחורה מעבר לקו.

“Clear your pockets”

גירד לי במותן האחורית והתאפקתי. הג’ינס החדש שלבשתי, שרק קניתי אתמול, לא הפסיק לגרד. ברור שאיתו אני עומד לעלות על טיסה של שמונה שעות. לקחתי סלסלת פלסטיק אפורה חדשה ורוקנתי את כיסי. כמה מטבעות, סיגריות, קבלה ישנה.

“Ok”, היא סימנה לי בגסות להתקרב שוב, כאילו אני לא מודע לתור ההולך וגדל מאחורי.

ביפ ביפ ביפ.

היא התחילה לומר לי לחזור, והפסיקה כשראתה שחזרתי לבד. כבר הבנתי את תפקידי בכוח.

“What now? My shoes?”, שאלתי.

כן, תוריד את הנעליים, אמרה לי. הורדתי ושמתי אותן בסלסלה חדשה.

גרביים גם? ושמתי גם את הגרביים, חושף את כפות רגלי לנקודה המוזרה הזאת, כשאתה עדיין במדינה אחת אבל בעצם גם קצת לא.

“Again”

עברתי שוב, מוכן לצפצוף שודאי יבוא, והוא לא הכזיב.

“Ok sir, I’m gonna need you to step aside”

עכשיו כבר הרשתי לעצמי לגרד, ברור שאני הולך להיות פה זמן מה. תהיתי בקשר לאישה הזאת, כל כך בתפקיד, כאילו שבסוף היום היא נכנסת לאיזה ארון ומחכה בשקט למשמרת הבאה.

בחור גדול ביקש ממני לפסק את גפיי והתחיל למשש אותי ביסודיות.

“Do you have anything else on you?”, שאל בלי להפסיק.

רק הבגדים, עניתי. להוריד גם אותם?

הוא שלח לעברי מבט רציני מאוד, כאילו אנחנו לא רחוקים מהנקודה הזאת, ועדיף שלא אצחק.

אבל לא צחקתי, להיפך. אני חוזר הביתה, בלי שום רצון. להתמהמה קצת בשדה עוד עשוי להתגלות כאירוע מכונן.

“Do you have any metal on your body?”

“Not that I know of”, אמרתי, ושוב לא שעשעתי אותו.

אוקי, תעבור שוב. למרות שהבטחתי שלא אעשה העפתי מבט חטוף אחורה וראיתי את התור המאוד ארוך, ויותר ויותר אנשים מנסים להידחף – בנימוס כמובן, אחרי הכל אנחנו בחו”ל – לתור השני.

עברתי שוב וצפצפתי שוב. הבעתם המבולבלת של הבודקים דמתה לשלי. סוף סוף אנחנו משדרים על אותו גל.

“Sir, you’re going to have to come with me”

But I have a flight””

לא בדיוק סיפקתי לו מידע חדש, בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה. והוא, בהתאמה, לא התרשם.

חשבתי לרגע, תוך כדי גירוד מהיר נוסף, לזרוק את עצמי לתוך אחת מסלסלות הפלסטיק, שיראו שאין כלום. אולי את הריאות השחורות שהדחקתי כל פעם שהרופא הציע צילום חזה תקופתי. לכבודם הייתי מוכן לחרוג.

הוא ביקש ממני לעמוד בצד והביט בי בשבע עיניים בזמן שחזר לעמדה שלו, מחכה, כנראה, שמישהו יבוא ללוות אותי. עמדתי שם וגירדתי, תוהה מה לעזאזל קורה כאן.

חמש דקות ואף אחד לא הגיע, והעיניים של הבחור לא זזו ממני.

הגירוד התגבר. בטירוף שלא יכולתי לעצור דחפתי שתי אצבעות פנימה, לרווח בין התחתונים לג’ינס, ותלשתי בכוח את מה שהציק, שבאותו רגע לא עניין אותי אם הוא חלק מהותי ממכנסי המעצבים או לא.

“What is that?”, צעק המאבטח שהוכשר לא לפספס דבר ותלש לי מהיד את הדבר שלפני רגע תלשתי אני.

הסתכלתי על היד שלו וראיתי מדבקה מהסוג שכל תפקידן הוא אחד: לגרום לגלאים לצפצף בלי לחשוב במי זה פוגע.

“Where did it come from?”, דרש.

מהג’ינס, אמרתי לו. מהג’ינס. מהג’ינס החדש.

“Can I go now? Can I pass? I have a flight to catch”

חריט

ארנק, כיס או תיק קטן לכסף

 

היא אחזה בנרתיק הקטן ושפכה את תכולתו לכף ידה. שני מטבעות, אותם ספרה שוב ושוב בעיניה.

אתמול בערב עוד היו לה שלושה, ובתחילת אותו יום עשרה. השעון האסטרונומי הגדול צלצל עשר פעמים, אחד לכל מטבע. היא סגרה את הנרתיק הקטן שקנתה באחד השווקים יומיים קודם, כשעוד יכלה למלא אותו עד שהתפקע. הוא עלה לה מטבע אחד, שהקריב עצמו בשביל שיהיה מקום לכל השאר, אבל כמעט ולא נשארו עכשיו. היא רישרשה אותו והקשיבה לקול שהפיקו שלושת המטבעות, ורצתה שיהיו כמו הרעש שעשו, הרבה יותר.

זה היה היום האחרון של הטיול ולא נותר לה זמן רב. בקרוב תצטרך לחזור לאכסניה ולתפוס את האוטובוס לשדה. ועכשיו נותרו רק שניים.

אחד נתנה לבחור שפגשה בלילה הקודם. כשעמדו על גדת הנהר, שם נפרדו דרכיהם, הביטו אחד בשני בשתיקה. הוא חייך חיוך נבוך ששבה אותה וגרם לה לחשוב מה היה קורה אם הייתה נשארת יותר. כלום, כמובן, אמר לה קול אחר. אבל ברגע ההוא הייתה חזקה מספיק בשביל לגרש אותו.

היא חשבה לתת לו את המייל שלה אבל החליטה שלא. סתם שיהיה לה חבר שפעם טיילה איתו כל הלילה והתנשקה איתו ובטח גם הייתה שוכבת איתו אם בעלת האכסניה לא הייתה כזאת קפדנית בקשר למבקרים. היא עמדה בשער וצפתה במבט כעוס בנכנסים ונכנסות, מחפשת כל הפרה של תנאי המקום, כדי לגזול עוד כמה מטבעות. אבל יותר מטבעות לא היו לה. כמעט רצתה לקחת סיכון, שלא תהיה שם, או שיציע לשלם. כמעט.

הוא התחיל ללכת לאורך הנהר, הרחק ממנה, והיא נותרה לעמוד שם, מחפשת בכיסים. כל שהיה לה הוא הנרתיק הקטן, וכשסגרה את ידה עליו קראה לו לחזור.

“איי וונט טו גיב יו סומת’ינג”, הוציאה מטבע אחד מהנרתיק ונתנה לו.

“וואט איז דיס?”, אמר באנגלית לא פחות משובשת, ועטה חיוך קצת מופתע, של אדם שלא גדל על מחוות סנטימנטליות.

“סו יו ריממבר מי”.

הוא החזיק את המטבע בשתי אצבעות כאילו החזיק משהו גדול בהרבה.

“וויב דיס?”, שאל בחיוך שכבר לא היה נבוך.

היא משכה בכתפיה.

הוא התכופף קדימה ונישק אותה, נותן לשפתיו להישאר.

“דונט וורי”, צחק, “איי וויל רימבבר יו”, והחזיר לה את המטבע.

“טייק איט אניווי”, אמרה כשכבר פנה ללכת שוב, מחזיקה אותו באוויר מולו כמו שהחזיק הוא קודם.

ללא מילים לקח אותו מידיה, ואז הקפיץ אותו באוויר והכניס לכיס האחורי בעודו מתרחק.

ואז נותרו שניים.

היא רצתה לחזור דרך הגשר כדי שתוכל להיפרד, מביטה על הבניינים הישנים. באמצע הגשר כרע קבצן בעמדה המקובלת, כאשר כל פלג גופו שעון קדימה. כלי קטן מפח הוצב היכן שידיו נגמרו, ועיניו העצומות מופנות לידיו. הקבצנים כאן נדרשו להרוויח את קבצנותם בדממה. התחינה השקטה גרמה לה לחוסר נוחות, וגבתה כבר מטבעות רבים מנרתיקה.

היא התכופפה והניחה בכלי מטבע אחד. היו לו מטבעות רבים שם, רבים יותר משהיו לה. כשסגרה את הנרתיק הקטן ניערה אותו שוב, אך כמה חזק שלא ניסתה לא הצליחה להפיק צליל.

בסוף הגשר פנתה לכיוון האכסניה ונתקלה במזרקה קטנה שנבעה מאחד הפסלים. היא בחנה את קרקעיתה הריקה. זו לא הייתה בריכת משאלות, והסיכוי שמשאלתה תתגשם בבריכה מסוג זה הייתה נמוכה. נמוכה כמעט כמו סתם להביע משאלה, אבל אולי גבוהה גם באותה המידה.

היא פתחה את הנרתיק וזרקה את המטבע האחרון לבריכה, והלכה לתפוס את הטיסה שלה.

סטטי

נח, קבוע, שאינו נע

כשהתעורר משנתו הטרופה הדבר הראשון שראה היה פניה. עיניה היו עצומות, היא ישנה, ופניה שלווים כל כך, כאילו מעולם לא יצאו מהחדר ונחשפו לעולם. הוא נזכר שהזה את דמותה, אבל היה בה משהו אלים וקשה, מאשים. היה לו קשה לנתק את מבטו ממנה, אבל כשעשה זאת, הבין לאט לאט היכן הוא נמצא. החדר התגלה למולו חלקים חלקים, כמו מצלמה שמכוונים בה את הפוקוס, ופתאום הכל הופך להיות ברור. החלון היה פתוח לרווחה, הרוח משחקת בוילון. שולחן ריק כמעט לחלוטין עמד בפינה, והכיסא היה עמוס כל כך בבגדים שוודאי חשב שזה ייעודו. ארון בגדים סגור למחצה שמתוכו הציצה כמעט במקרה שמלה שלה, וחוץ מזה, כלום. רק קירות לבנים לבנים. הם שכבו על מיטה רחבה, זה לצד זה. עירומים. מיטתו שלו. זה היה חדרו, זה היה חדרם. הירח חדר דרך החלון, והלילה הורגש היטב. הוא התרומם לאט במיטה לישיבה, מנסה להפעיל שרירים עדינים מאוד – השרירים של השרירים – כדי לא להעיר אותה. המחשבות זלגו לאיטן לתוך ראשו, כמו טיפות מברז דולף. כל כך הרבה זמן ביחד. כל כך הרבה חוויות. ודווקא עכשיו, ארבעה ימים לפני חתונתם, עלה בו הספק, כמו דוד רחוק שהגיע במיוחד מחו"ל לכבודם. הוא הביט בה שוב. השלווה לא עזבה אותה לרגע. אם כבר, נעשתה יותר שלווה. קפואה כמעט. הוא שאל את עצמו אם הוא מכיר אותה באמת, את האשה שלידו. והוא נזרק אחורה. זיכרון חדש: היום בו הכירו. שתי צלליות בחשיכה של איזה מועדון שלא זכר את שמו. הם שכבו באותו לילה בכל תנוחה אפשרית, כאילו כדי להספיק. באותה תקופה עשו הכל כדי לנצל את הדבר הזה שנקרא נעורים, שלפני שישימו לב יעלמו. והנה, בלי ששמו לב הם נעלמו. והלילה? האם היה פחות טוב הלילה? או סתם אחר? בתנועה אחת הרוח הביאה איתה פרץ של קור, שחדר עד עצמותיו. והיא, כמובן, אינה מופרעת. זיכרון חדש: יום שמש שהלכו בו לנמל, שאפו את ריח הים והביטו בגלים הנשברים אל החוף. שם התחילו לתכנן את חתונתם, כל אחד לחוד. רק שבועות אחרי גילו זאת, כששניהם דרשו חתונה ליד המים. היא, בגלל החיים השוקקים מתחת לפניהם, והוא, בגלל אדישותם. הוא נזכר בצחוקה, כאשר הופתעה פתאום מדבר מה. הוא העריץ את יכולתה לראות את השגרה כל כך מעניינת. ונדהם לגלות את עצמו מרגיש כך גם, מוצא וירטואוזיות בכל פרט קטן, בארוחת הבוקר, עכשיו, כשהוא קרוב לאבדה. למעשה, אולי הלילה, היה קרוב לאבדה יותר מבכל לילה אחר. זיכרון חדש: אין יותר זכרונות חדשים. מהלילה הזה בטוח שלא. אבל אולי גם לא מהבוקר.

הוא מעולם לא התרגל לישון בלעדיה כאשר עשתה משמרות לילה בבית החולים. ומצא את עצמו יושב במיטה, ראשו סהרורי במחשבות איטיות, שנשארות קצת יותר משהתבקשו. והלילה הזה לא היה יוצא דופן. הוא לא ציפה להירדם שוב, אבל רצה להיות לבד. אם לא איתה, אז לבד. לשכנע את עצמו שזה לא כל כך גרוע, כי היה חייב לדעת. ועכשיו, האם הוא יודע? על כך לא הייתה לו תשובה. לאט לאט אסף את עצמו והכין את פני המשחק. בקרוב יעשה תנועה קצת רועשת מדי, שתעיר אותה. והיא תלך, זאת שאסף אתמול, ותשאיר מספר, כי לא סיפר לה. ואולי בצאתה תשים לב לתמונות המשותפות בבית, מאותו בוקר שמשי בנמל, בו החליטו שיהיו ביחד לנצח.

וסת – קטע שני

רגולטור, מסדר, מנגנון במכונה הקובע סדר וקצב בפעולתה

“ניצן! ניצן!”.

הוא שמע את הקול שלה מגיע אליו, כמו מתוך חלום, מבקע דרך שכבות של חוסר ערות.

“ניצן!”

“אני קם, אני קם”.

“עוד פעם לא הדלקת את הדוד”, צעקה מהסלון.

“כן הדלקתי”, אמר לעצמו מתוך שינה.

עיניו נפתחו פתאום. הוא קפץ מהמיטה, מנער קורים אחרונים ורץ אחריה.

“כן הדלקתי”.

“כן?”, היא עמדה מולו, עטופה במגבת, שיערה רטוב, “אז למה אני קופאת מקור?”.

“הדלקתי, נעה, באמת!”, אמר והלך אחריה לחדר שינה.

“משהו בטח קרה. אולי משהו לא בסדר בדוד”.

היא הביטה עליו, מעבירה את המגבת על כל חלק וחלק בגופה, מנסה להתחמם.

“כן, משהו בטוח קרה. אתה יודע מה? זה בטח קשור לכל אותם דברים מסתוריים שקרו”, קולה התרומם לצעקה, “בעשר פעמים האחרות שהיית אמור לעשות את זה”.

“אני אומר לך, נעה, כיוונתי”.

“די, נמאס לי. אתה יודע כמה אני שונאת להתחיל את הבוקר ככה”, ולרגע היה נדמה שבין כל הטיפות על פניה כמה מהן היו מלוחות.

“נו נעה, אל תבכי עכשיו, זו רק מקלחת”.

היא חייכה חיוך לא מאמין.

“כרגיל, ניצן ברגישות מופלאה”, אמרה ויצאה מהחדר שוב, הולכת לסלון. “ואני לא בוכה”, צעקה משם.

הוא לקח נשימה עמוקה, גם הוא לא התלהב מלהתחיל את הבוקר ככה. הוא יצא לסלון, מוצא אותה יושבת בטרנינג על הספה, שיערה אסוף לאחור.

“עד איזו שעה כיוונת?”, שאלה, קולה פתאום שקט ושקול, סימן רע לכל הדעות.

“עד שמונה וחצי”, ענה בזהירות.

“אז הוא עדיין אמור לפעול עכשיו”.

הוא העיף מבט לשעון הקיר. שמונה ורבע.

“כן, אמור”.

“יופי, אז לך תראה אם הוא פועל או לא”.

הוא קם לאט, כאילו כל הקשר שלהם תלוי בפעולה הזאת, ונכנס למטבח. האור היה כבוי וניצן עמד שם לוטש מבט ארוך ומופתע.

הוא התקרב, מועד על שלולית מים ליד המקרר, מחליק ונעצר בשנייה האחרונה על ידי הקיר.

“תגידי, השתגעת? כמעט עפתי!”, פרץ חזרה לסלון. “מה הרטבת את כל המטבח?”.

“לא הייתי במטבח. נו, דלק או לא דלק?”.

“עוד שנייה ולא היה לך עם מי לריב את הריב המפגר הזה”.

“לא דלק נכון? בגלל זה אתה מנסה לשנות את הנושא?”.

“לא, אני מנסה לשנות את הנושא בגלל שכמעט שברתי את המפרקת”.

“בסדר הבנתי”, אמרה, ונראתה עייפה פתאום. וגם הוא, הביט בה ושתק, מכבה משהו בתוכו.

“טוב, אז הוא לא דלק”, אמר בשקט, “מה אני אעשה? אני בטוח שהדלקתי אותו, אני באמת לא יודע מה קרה”.

“אני יודעת בדיוק מה קרה”, נעמדה. “ועכשיו, אני חייבת לזוז, אני כבר מאחרת”.

בקומה הראשונה כמעט ונתקלה בשכנה, שעמדה עם דלת פתוחה וגרפה מים למטה.

“תיזהרי מתוקה”, קראה לה, “יש פה מים”.

היא נעצרה כדי לא להירטב.

“יש לך נזילה?”

“מה, את לא יודעת?”, אמרה והמשיכה לגרוף מים במרץ, “הייתה הפסקת חשמל חצי לילה. קמתי, וכל המטבח מים”.

“מה את אומרת”, אמרה נעה.

“כבר שנים אני אומרת לבעלי שצריך להחליף את הפריזר. אבל הוא, מה פתאום, מה פתאום…

“ועכשיו? הכל מים”, אמרה ועשתה שפריץ של מים עם המגב.

נעה הביטה בה ולא אמרה דבר.

“כן את לא מאמינה, עד הסלון. כל השטיח רטוב, והספה, סיפור שלם… אצלכם כלום?”.

נעה הסתובבה והתחילה לעלות חזרה.

“מתוקה מה קרה? את לא יוצאת?”, צעקה לה.

“שכחתי משהו”.

השכנה הנהנה לעצמה נמרצות וחזרה לגרוף, “אהה, יופי. עדיף לא לדחות, שלא יסריח”.

פגר

נבלה, גופת מת

 

התעוררתי במה שנראה כמו חדר אחורי של מקום כלשהו. חשוך. ריהוט קל של משרד שלא מקבל פגישות. מדפים, שולחן, כיסא. לבד, על הרצפה, מנסה למצוא משהו מוכר להיאחז בו, שיפרוץ בבעיטה את דלת הזכרון. דלת אחרת נפתחה. אישה עברה דרכה. גבוהה, מטופחת, יפה. ציפורניים קצת יותר מדי ארוכות, עקבים.

“התעוררת”, אמרה, עם מבטא קל של הפריפריה. “הזמנתי לך אמבולנס. לבטל?”.

תפסתי בכיסא וניסיתי להביא את עצמי לעמידה. באמצע הדרך סחרחורת תקפה אותי ושיניתי ייעוד לכיסא.

“את יכולה לבטל”, אמרתי לה.

“לבטל מה?”, שאלה תוך תקתוק שיטתי בטלפון שלה, לועסת מסטיק בו זמנית.

“את האמבולנס”, אמרתי וניסיתי להישמע שליו ככל האפשר.

היא הרימה את עיניה מהמסך ותלתה בי זוג עיניים.

“אני תיכף חוזרת”, אמרה ונעלמה מעבר לדלת. היא לא נעלה אותה מבחוץ, זה אומר שהייתי חופשי ללכת. טוב, למה שלא אהיה.

התמקדתי בחדר מנסה להתניע מחדש את זכרוני. העפתי מבט על השולחן. ערימת חשבוניות, עלעלתי בה קצת וזה לא עזר. מה הדבר האחרון שאני זוכר? שאלתי את עצמי ברוב חשיבות. ארוחת בוקר. זה הדבר הראשון שעלה. ארוחת בוקר. טוסט גבינה, וביצה מקושקשת שאכלתי בביסים גדולים בלי ללעוס. במזנון ההוא. ואז, אחרי? בעוד אני עוסק בשחזורים הדלת נפתחה, והבחורה ממקודם חזרה. אחריה נכנס איש גדול, נמוך, ואיתו איש גבוה ורזה.

“הנה, הוא התעורר”, אמרה והצביעה עליי כאילו לא התעוררתי, כאילו אני עדיין ישן, תוך כדי לעיסת מסטיק נמרצת.

“אתם צריכים עוד משהו?”, שאלה את שניהם אבל הסתכלה על הרזה, שלבש משקפיים עגולים ששיקפו את כל החדר.

“לא”, השמן ענה, “את יכולה ללכת”.

היא הנהנה ולא הלכה, ובמקום זאת התיישבה על כיסא שלא שמתי לב שהיה שם, שלפה פצירה והתחילה לשייף את הציפורניים הארוכות, המסגירות שלה.

הבחור הרזה והגבוה התקרב אליי והביט בי טוב טוב דרך המשקפיים המצוחצחים שלו. הם היו כל כך נקיים, כאילו הרגע ניקה אותם. כאילו כל רגע מישהו ניקה אותם.

“אתה בסדר?”, שאל אותי.

“כן”, אמרתי והחוויתי אל עצמי בשתי ידיי.

“אתה יושב בכיסא שלי”, אמר.

הבטתי בו במבט מעט מופתע, והחלטתי לוותר.

“סליחה”, אמרתי וקמתי, מקווה לא להסתחרר שוב.

הוא נשאר לעמוד ואני תהיתי כמה זמן הסיפור הזה עומד להימשך. הייתי שמח לחזור להיות לבד, לנסות להגיע מעבר לארוחת הבוקר.

“רצית לדבר”, הוא אמר פתאום.

עניתי לו: “כן, אבל תסלח לי, אני לא כל כך זוכר על מה”.

“מה, ההתעלפות גם לקחה לך את הזיכרון?”, שאל השמן.

למרבה הפשטות התשובה הייתה כן, אבל הדרך בה שאל זאת גרמה לי להרגיש שיש להתבייש בכך. הבהוב סירנות הציף את החדר דרך החלון מאחורי השולחן שגם אליו לא שמתי לב, ועכשיו כשהסתכלתי עליו, היה די גדול.

“מה זה עכשיו?”, שאל הרזה.

הבחורה הפסיקה את שיוף הציפורניים והביטה החוצה.

“זה האמבולנס”, אמרה.

“טוב, לא צריך”, אמר הרזה, ואז הביט לעברי ואמר: “צריך?”. סימנתי שלא, היא הנהנה ויצאה מהדלת.

הסתכלתי על החלון שוב. הוא באמת היה גדול. וחשוף, והיה אמצע היום כנראה כי הרבה אור נכנס דרכו. הסתכלתי דרך החלון והצלתי על עיניי בגב ידי. הסתכלתי עוד לתוך האור, מנסה להבחין במשהו שהיה שם, קוי מתאר, משהו. מאחור, הרחק מאחור, שמעתי את קולו של הרזה.

“אתה בא?”, הוא אמר.

“לא עכשיו”, עניתי, והתקרבתי עוד צעד לכיוון החלון. מסתכל ישירות לתוך האור. “לא עכשיו”.