אגרופנות

התאגרפות, ספורט של מלחמת אגרופים

 

נולדתי באותו היום בו נולד האלק הוגן. כמובן שלא באותה השנה, אבל באותו היום. זה אמנם על פניו לא אומר הרבה, אבל בפשטות זה אומר שכאשר אני חוגג יום הולדת, האלק הוגן חוגג יום הולדת. בטח לא באותן שעות, הוא בכל זאת נמצא כל הדרך באמריקה, עם כל כמות השעות קדימה או אחורה שאני אף פעם לא מצליח לזכור. אבל אם היה לנו חבר משותף אז כשהיה מגיע חודש אוגוסט הוא היה צריך להתלבט לאיזה מסיבת יום הולדת ילך. לא הייתי מאשים אותו, גם אני הייתי מעדיף ללכת למסיבה של האלק הוגן מאשר לשלי.

בתקופה שפיתחתי עניין בהאלק הוגן ה- WWF היה סיפור גדול. כולם התעניינו בקרבות ולכל אחד היה את זה שהוא אהב ביותר. היו קלפי משחק, תחפושות וכל זה. ככה גם גיליתי, דרך קלף משחק שכזה, את יום הולדתו. גם ככה הוא היה אחד האהובים עלי, אבל ברגע שגיליתי את זה, הוא מייד הפך לאהוב עלי ביותר. שני אנשים לא נולדים באותו היום בטעות. אם זו טעות, כל דבר אחר בחיים עשוי להיות גם טעות. צירופי מקרים חייבים להיות בעלי משמעות, אחרת לשום דבר אחר אין. באותם ימים העברנו אחרי צהריים רבים בלשחזר את הקרבות שראינו בטלוויזיה. היה תרגיל אחד שלו שאהבתי במיוחד. תהרגו אותי, אבל בשום אופן לא הייתי יכול להיזכר היום איזה, אבל באותה תקופה התאמנתי עליו שוב ושוב, עד שיכולתי לבצע אותו בטבעיות כמו לשרוך את הנעליים. לא הייתי חזק במיוחד, או גבוה במיוחד. כמעט לכל אחד בגילי היה יתרון עלי. אבל את התרגיל הזה ידעתי לעשות טוב יותר מכולם. אני והאלק הוגן. הייתי מבצע אותו בכל הזדמנות. כשהיינו מתאספים על הדשא, ניצלתי את הדקות הראשונות לביצוע תרגילים מרשימים פחות, שביצעתי באופן מרשים פחות עוד יותר. יחד עם קומתי הצנועה, היריב שלי מייד התמלא בביטחון והפסיק לשים לב לפרטים. ואז, ברגע הנכון, ביצעתי את התרגיל הזה ותוך רגע הוא מצא את עצמו על הקרקע. כולם נפלו. הגדולים, הקטנים, הרזים והשמנים. כל מי שהיה בצד השני של התרגיל הזה ביצע את תפקידו באופן מושלם והשתטח על האדמה. כמובן שהכל היה משחק. אפילו אז ידענו שכל מה שקורה בקרבות הוא מומצא לחלוטין, כמו ריקוד. רק שאז לא קראנו לזה ריקוד. רצינו להרגיש גברים. כולנו רצינו שהתרגילים יצליחו, גם אלה שעשו עלינו. היה עונג גדול יותר בביצוע תרגיל מוצלח, לא משנה אם אתה זה שנופל או זה שמפיל. אבל כמו בכל משחק, מגיע הרגע בו משהו רציני קורה. המשחק מפסיק להיות משחק והכיף מתרוקן ממנו כמו אוויר מבלון. זה קרה לי ביום שבת אחד, בגינה של סבתא שלי. היינו כל בני הדודים על הדשא, משחקים במשחק האהוב עלינו באותה תקופה. התמודדתי נגד בן דוד שגדול ממני בשנה. הקרב התנהל בדיוק כמו שהיה צריך להתנהל. הוא עשה כמה תרגילים. אני עשיתי כמה תרגילים. וכשהגיע הרגע הנכון נכנסתי עם התרגיל המפורסם שלי. בן דוד שלי נפל, איך אומרים, לא טוב. הגוף שלו חבט בדשא בעוצמה וכולנו שמענו משהו זז לו בתוך היד. מאוחר יותר, בבית החולים, התברר שהיד שלו נשברה. ההורים שלי נבהלו מאוד, וגם ההורים שלו, ויותר לא הרשו לי לעשות את התרגיל או לשחק בכלל במשחקים מסוכנים כאלה. אני ידעתי שזו לא הייתה רק אשמתי, ואני בטוח שגם הוא ידע. כשמשחקים יש סיכונים מסויימים שאי אפשר להתחמק מהם לאורך זמן. אבל ככה ההורים החליטו וככה היה. כשישבתי בחדר שלי, חשבתי שהאלק הוגן בטח היה גאה בי מאוד אם היה שומע את כל הסיפור. ידעתי שאם רק הוא ישמע, הוא מייד יבין. הרי גם בזירה שלהם קורות לפעמים תאונות קטנות. בסופו של דבר אף אחד לא נפגע והכל חוזר לקדמותו. החלטתי לכתוב לו מכתב. הוא יקרא אותו ויכתוב להורים שלי. הוא יגיד להם שהכל בסדר ושזו לא אשמתי, ושבתרגילים כאלה צריכים להיזהר בשני הצדדים, כי זה יותר כמו תרגיל אקרובטיקה בזוגות מאשר משהו חד צדדי (האלק הוגן לא יכתוב ריקוד בשום אופן). ובכלל, כמה הוא ישמח לגלות שיש מישהו בישראל שנולד באותו יום כמוהו, ואוהב אותו ככה. בטח נהיה חברים טובים בסוף, ואולי הוא אפילו יזמין אותי להתארח אצלו באמריקה, או יקדיש לי את אחד הנצחונות. ללא היסוס התיישבתי לכתוב את המכתב. סיפרתי לו את כל מה שחשוב לדעת על המקרה, והוספתי עוד פרטים על החיים שלי, שיוכל להתרשם. ידעתי שהוא מקבל הרבה מכתבים, ואולי הוא יפספס את זה שנולדנו באותו היום, לכן היה חשוב שיהיו שם עוד דברים שיתפסו את תשומת ליבו. שמתי במעטפה ונתתי לאמא לשלוח. ידעתי שבטח ייקח זמן עד שהוא יענה לי, ולכן לא ממש ישבתי וחיכיתי בנשימה עצורה. עצם כתיבת המכתב כבר שיפרה את הרגשתי. ידעתי שבאופן כלשהו, יצרתי איתו קשר. לאחר כמה ימים העונש הוסר ונתנו לי להיפגש עם חברים שוב, ואפילו לעשות תרגילים של WWF כל עוד אני זהיר (אבל לא מול בן דוד שלי). וכמו כל הדבר, עם הזמן שיחקנו בזה פחות ופחות. תחומי עניין אחרים נכנסו לראש והאלק הוגן ריחף לו מחוץ לשולי התודעה שלי.

אחרי שנים מצאתי את המכתב. מקופל בתוך המעטפה המקורית, עם בול של ארץ ישראל מודבק עליו. על חזיתו התנוסס באנגלית: To Mr. Hulk Hogan, שהעתקתי מאחד הקלפים. מצאתי אותו בתחתית קופסה של דברים ישנים שאמא שלי שמרה. היא בטח לא הצליחה לברר איפה הוא גר, או מה השם האמיתי שלו בכלל. לרגע לא עלה על דעתי ש’האלק’ אינו שם אמיתי. פתחתי את המכתב וקראתי אותו. אמנם היו לא מעט שגיאות כתיב, אבל אין ספק שהיה זה מכתב מרשים. למעשה, נעשיתי בטוח שאם הוא אכן היה נשלח, וכתוב באנגלית, האלק הוגן (שעדיין אני לא יודע מה שמו האמיתי) היה עונה חזרה. אין ספק שהוא היה מזמין אותי לאמריקה תיכף ומייד. אין ספק.