מדוקר

דקור, הרוג או פצוע בנשק חד

“מתי את חוזרת?”, שאלתי אותה כשהגענו לפינה של הבית שלה.

“חוזרת?”, פניה עטו את ארשת ההפתעה הקלה הזאת, שהיו עוטים כשרצתה להיראות מופתעת. וזה היה, כך למדתי, לעיתים קרובות.

המשכנו ללכת, היא התעלמה לחלוטין מהבית שלה, כאילו לא גרה שם, וגם אני. הקיץ כבר הגיע והרחובות היו לבנים מרוב אור, בוהקים, כאילו מישהו שפשף אותם כל הבוקר.

הכתף שלה התחככה בשלי בכל כמה צעדים. ניסיתי להתנהג בטבעיות, כאילו הכתפיים שלנו נוגעות ונפרדות מאז ומתמיד, אבל כל נגיעה גרמה לי להתקפל מעט. פתאום הייתה יכולה ללכת מהר, ואז לעבור לקצב איטי בלי התראה מוקדמת, בטבעיות הרגילה שלה. ואני נאלצתי איכשהו להסתדר ולהתאים כדי שנמשיך ללכת זה לצד זו, כאילו שום דבר לא השתנה. כך היינו גם בחיים עצמם. היום התקשרה אליי אחרי שכמעט שלושה חודשים לא שמעתי ממנה, וזה היה אחרי חודש שכמעט לא נפרדנו בו. פשוט התקשרה ואמרה “הי”, ואני, שהתכוננתי כל כך לרגע הזה, וידעתי בדיוק מה אגיד לה, כל כך התבלבלתי שעניתי גם אני “הי”.

“אתה רוצה לבוא איתי לסיבוב?”.

רציתי להגיד כן אבל פתאום הצלחתי להחזיק את עצמי, ושאלתי, בכל הנונשלנטיות שהצלחתי לגייס, “לסיבוב? איפה?”.

“כאן”, היא ענתה כאילו גם היא חשבה על כך לראשונה רק כרגע, כאילו זה כלל לא משנה לאן הולכים ואני בכלל לא מבין שום דבר.

שתקתי קצת מהצד השני, כי לא היה לי מה לומר.

“אז ניפגש מתחת לבית שלך?”, שאלה, כאילו כבר הסכמתי. כאילו לא היה ספק שאסכים.

“טוב”, אמרתי.

“נתראה עוד מעט”, אמרה, ואני קפצתי פתאום, “רגע, חכי שנייה”.

“כן?”, ממש הרגשתי אותה נעצרת באמצע הנחת השפופרת, ודמיינתי, לראשונה באותו יום, את הארשת על פניה.

בלעתי קצת רוק ואמרתי, “זה כל מה שיש לך להגיד לי?”.

שתיקה השתררה מעבר לקו. תהיתי אם היא תגיד משהו, ופתאום פחדתי שהיא הולכת לבטל.

ואז היא ענתה “כן”, בטון כזה שהבהיר שהיא באמת בדקה עם עצמה אם יש לה עוד משהו להגיד לי, והגיעה למסקנה שלא, שהיא אמרה הכל.

“אז נתראה”, אמרתי, והיא אמרה גם וניתקה. נזכרתי שלא קבענו באיזו שעה.

לקח לה בערך חצי שעה עד שהופיעה מעבר לפינה, עם גופייה וג’ינס קצרים וסנדלים, העור שלה לבן לבן, כאילו לא חשפה אותו לעולם כבר חודשים, כל החורף בעצם.

היא חיבקה אותי ואמרה: “התגעגעתי, למה לא התקשרת?”.

ואני, שלא האמנתי שככה השיחה מתקדמת, עניתי פשוט “לא יודע, הייתי קצת עסוק”.

“טוב, לא חשוב”, אמרה, “נלך?”.

הלכנו כמעט שעה, וכל הדרך היא סיפרה לי כל מיני דברים שקרו איתה, על אנשים שלא הכרתי ומקומות שלא הייתי בהם. אני לא מצליח לזכור אפילו אחד מהם עכשיו. ואז סיפרה שהיא נוסעת, לזמן לא מוגדר. שאלתי אותה עם מי והיא חייכה וענתה “לבד”.

כמה דקות אחרי שעברנו את הבית שלה נעצרה פתאום, ואני איתה.

“אני צריכה לזוז”, אמרה.

היא התקרבה וחיבקה אותי ואני חיבקתי חזרה, אבל רק קצת.

“תהיה בקשר, טוב?”, חייכה אליי.

“אבל את נוסעת”.

פניה עטו שוב את ארשת ההפתעה, זו הפעם השלישית.

“נכון”, אמרה לבסוף, כאילו נזכרה פתאום.

“תשמור על עצמך”, אמרה.

ועניתי: “גם את”. ואז הסתובבה והלכה לכיוון הבית שלה. ואני נשארתי לעמוד שם עוד רגע, מחכה בסבלנות שתיעלם מעבר לפינה ועוד קצת, כדי שאוכל להתחיל ללכת לבית שלי, שהיה גם, בדיוק, באותו הכיוון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: