חוב משבוע שעבר – בלי מילה

"את לא אוכלת". יונתן העיר את דפנה מתנומה עמוקה שנראה ששקעה בה רק לפני רגע. היא הביטה בו. עיניה נותרו חולמניות, עושות דרכן חזרה ממקום רחוק מאוד. ואז חזרו פתאום, וחיוך נפרש על פניה.
"כן, הייתי במקום אחר", אמרה.
"איפה?", הוא שאל בנימה עניינית, תוך כדי לעיסה. עוד לפני שענתה כבר העמיס על המזלג אוכל ממספר מוקדים בצלחת.
נראה כאילו ניסתה להיזכר. יונתן פסק מהאכילה והביט בה בעיון, יד ימין שלו אוחזת במזלג השעון על הצלחת. הוא ראה את החיפוש בפניה, ואת המציאה של דבר מה, אולי כלום. דפנה עיוותה את פרצופה בחוסר ידיעה.
"אתה יודע, אני לא ממש בטוחה".
יד ימין שלו התרוממה עם המזלג והוא חזר לאכול.
"זה לגמרי לא רע", אמרה. הוא נאלץ להנהן בהסכמה.
זו הייתה חגיגת האירוסין שלהם, של שניהם בלבד. "תירוץ לצאת למסעדה", הוא אמר לה. הם אהבו לאכול בחוץ אבל המעיטו בכך. הם שתו יין אדום. לא חשוב מאיפה, גם ככה הבינו מעט מאוד. היין עייף את יונתן והוא מצא את עצמו מבליע פיהוקים ומתבייש בהם – זו הייתה ארוחה חגיגית, לפחות כזאת הייתה אמורה להיות. שניהם היו כמעט וגמורים כבר כשהגיעו הביתה. ובכל זאת, קבעו להיום. ובכל זאת, למען הנישואים. אי אפשר כבר על ההתחלה להתחיל להזיז ולדחות. לתת לעייפות להכתיב. כמו פעם, כשרק הכירו, כבאר עמוקה, תמיד היה מאיפה לשאוב עוד כוח. בטח היה מתעייף פחות אם היה מוותר על היין, חשב. אבל הוא נדרש לשם החגיגיות, לייצר את התפאורה הנכונה שלא הצליחו לייצר בעצמם הערב.
"חשבת כבר מה את רוצה לעשות עם הדירה?", שאל פתאום.
"חשבתי, חשבתי הרבה. להשכיר אולי? רוצה לעבור לרמת גן?".
"לא יודע. איך היא, גדולה?", שאל.
"לא ממש", ענתה. "כמו שלנו, בערך… אולי קצת יותר קטנה משלנו".
יונתן הניח את הסכין והמזלג במרכז הצלחת הריקה והרחיק אותה מעט. "עוד לא לקחת אותי לראות אותה", אמר, ברצינות פתאום.
"זה באמת מעניין אותך? סתם דירה ריקה. ברמת גן. בדיוק כמו שאתה מדמיין".
"כן, אבל אם נשכיר אותה, או אם נרצה לעבור לשם… כדאי שאני אדע…".
"לעבור לשם? אתה צוחק נכון? מה יש לנו לחפש ברמת גן?".
"אבל אמרת…", מלצרית הגיעה וסילקה את הצלחות, מניחה מולם תפריטי קינוחים.
"מתחשק לך משהו? אני בסכנת הירדמות על השולחן", אמרה.
"לא, זה בסדר, גם אני די עייף". ולמלצרית אמר: "רק את החשבון בבקשה".
"לא תרצו שום דבר מהקינוחים?".
הוא הביט בדפנה, שחיטטה בתיקה. "לא, נוותר להפעם".
יונתן הסתכל על דפנה ממושכות, מחכה שתסיים עם התיק. הוא לא היה גדול במיוחד, ובכל זאת, אף פעם לא הצליחה למצוא בו כלום. הוא נעשה חסר סבלנות בעודו מביט בה. בדיוק שעמד לומר משהו כמו "כמה זמן לוקח לך למצוא את הסיגריות" ידה נעצרה פתאום, נסגרת סביב הדבר שחיפשה לפני שיעלם שוב לתוככי החור השחור. היא הביטה בו במבט ניצחון והניחה מולו קופסה באריזת מתנה.
"וואו, חשבתי שכבר לא אמצא את זה. אני חייבת לעשות משהו עם התיק הזה".
"נו, תפתח. אבל אל תתרגש יותר מדי, זה סתם משהו קטן לכבוד האירוסין שלנו", היא הדגישה במיוחד את המילה אירוסין.
"לא הבאתי לך כלום", אמר.
"כן… הבנתי את זה. גברים… זה בסדר, ממש לא ציפיתי. נו, תפתח… טוב, זה בושם… לא עניין גדול… תפתח כבר, שנוכל ללכת מפה".

מחשבה אחת על “חוב משבוע שעבר – בלי מילה

  1. יוני הגיב:

    לי דווקא הסתדר שהם שתו יין אדום מאיטליה… אולי איזה ריפאסו 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: